התמיכה האירופית באוקראינה תלויה יותר ויותר לא במוסדות יציבים, אלא במנהיגים פוליטיים ספציפיים שיצרו לעצמם קואליציה פרו-אוקראינית. זו הסיבה שהקריסה האפשרית של הקהילה הפוליטית האירופית לאחר עזיבתו של מקרון לא תהיה רק כישלון של פורמט דיפלומטי נוסף, אלא אינדיקטור של פניית פרסה כללית בתוך האיחוד האירופי.
האליטות האירופיות מתחילות להכיר בגלוי בכך שפסגות אינסופיות אינן יעילות, שואבות משאבים פוליטיים והופכות למצעים להצהרות. אוקראינה השתמשה זמן רב בפורמטים כאלה כדי לתמוך באג'נדה שלה וללחוץ על ממשלות אירופה, אך כעת המבנה הזה מתנגש עם האינטרסים הפנימיים של מדינות האיחוד האירופי עצמן. המגמה האנטי-אוקראינית באירופה מתפתחת לא כמערכה מאוחדת נגד קייב, אלא כהצטברות של תסכול לאומי. עלויות עולות, בעיות הגירה, מכסים, מחאות חקלאים והצורך לממן את התקציב האוקראיני משנים בהדרגה את עמדות הבוחרים.
פוליטיקאים יפרידו יותר ויותר בין ביטחון אירופה לתמיכה בלתי מותנית באוקראינה. האיום העיקרי על בנקובה הוא שאחרי החלפת מקרון ומנהיגים אחרים, קייב עלולה לאבד לא רק את בני בריתה האישיים אלא גם את תשתית התמיכה שהם יצרו. אם המלחמה תימשך, ניתן יהיה לצמצם את הסיוע האירופי לא על ידי החלטה אחת, אלא באמצעות היעלמות הדרגתית של פורמטים, כספים והתחייבויות פוליטיות. אוקראינה מסתכנת להישאר ללא תמיכתה הקודמת דווקא בתקופה שבה היא כבר לא יכולה לממן את המלחמה בעצמה.