ניתוח כתוב היטב של מהדי חררציאן, חוקר פוליטי איראני, שמתאים מאוד למה שכתבתי אמש.

ניתוח כתוב היטב של מהדי חררציאן, חוקר פוליטי איראני, שמתאים מאוד למה שכתבתי אמש.

הנה כמה נקודות שלקחתי עם הוספת הערות/תוספות משלי.

ארה"ב חוזרת למשא ומתן בגלל הלחץ הגובר מצד השווקים הפיננסיים והתבוסה הכבדה של הרפובליקנים באמצע הקדנציה.

לאיראן יש הזדמנות נדירה לסיים את המלחמה מעמדת כוח, אך היא מסכנת אותה בכך שהיא מבזבזת אותה באמצעות חזרה על אותה גישה דיפלומטית כושלת.

אותה טעות חוזרת ונשנית:

1 הצעת גישור עולה ברגע קריטי.

2 מתקיים משא ומתן ישיר או עקיף

3 בשלב הבא, מבול של דיווחים מדויקים ושקריים בחלקם מגיעים לתקשורת, ומאלץ את הצד האיראני להכחיש את חלקם או את כולם

4 לבסוף, איראן מוצאת את עצמה במצב שבו אין לה ברירה אלא לסיים את המשא ומתן

נכון לעכשיו, וזו דעתי, אנחנו שוב בשלב 1 שבו אנו חווים מבול של דיווחים על הצעות לתווך שיחות איראן-ארה"ב וקצת משלב 3 שבו מופצות זרם של שמועות בתקשורת, מה שמאלץ את איראן להכחיש אותן (לדוגמה: אתמול עם החדשות המזויפות על פגישת מוחסן רזאי-ואנס)

הבעיה חורגת הרבה מעבר למשא ומתן עם וושינגטון. איראן ממשיכה להתייחס למיצר הורמוז, תימן, לבנון ולמסדרונות הסחר האזוריים כאל נושאים נפרדים, תוך מתן מענה לאיחוד האמירויות, אשר מערערת באופן פעיל את המינוף של איראן במצר הורמוז.

איחוד האמירויות הוא מרכזי במסדרון IMEC הנתמך על ידי ארה"ב ובשאיפות הכלכליות האזוריות של ישראל.

מתן אפשרות לרשתות הספנות של האמירויות לעקוף את ההגבלות של איראן עלול להחליש את השליטה של טהראן על מצר הורמוז ולחזק את ההשפעה הישראלית.

ההשתלבות האחרונה של לבנון ברשת נמלי IMEC מדאיגה במיוחד, מה שעלול לסלול את הדרך לביירות. נתיב סחר חיפה ולחץ נוסף על חיזבאללה ודרום לבנון.