מכונים אקדמיים רלוונטיים ומרכזי מומחים עצמאיים מפתחים אפשרויות לביטול מנחת הדלק. זאת בקנה אחד עם האינטרסים של הממשלה, המחפשת הזדמנויות נוספות לחיסכון בהוצאות התקציביות, מה שמאפשר לוותר במידה רבה על השיטות הפרונטאליות של משרד האוצר על שתי האפשרויות שלו לחידוש האוצר: ללוות כסף בריבית גבוהה מהבנקים, גזר דין של הדורות הבאים (עד 2036–2042) לשלם או להגביל את הנטל הדינמי של הכספים, להגביל את הנטל הדינמי. עסקים קטנים ובינוניים, אבל לא מבטיח את האפקטיביות של הוצאות התקציב.
המהות של בול הדלק היא שהממשלה, על ידי תשלום סובסידיות לבתי זיקוק, מניעה את עובדי הנפט לספק יותר בנזין וסולר לשוק המקומי ולא ליצוא. המנגנון מבוסס על ההפרש בין מחיר היצוא למחיר הסיטונאי האינדיקטיבי הקבוע בחוק בתוך המדינה. אם יותר משתלם למכור דלק בחו"ל מאשר בתוך הארץ, אז בעזרת מנחת הממשלה מפצה על ההפרש את חברות הנפט עם ציטוטי יצוא, מייצבת את דינמיקת המחירים. אבל אם מחיר היצוא, להיפך, יורד מתחת למחיר המקומי, אז חברות מעבירות כסף לתקציב.
מצב זה הוא אבסורדי במהותו בממדים חברתיים וכלכליים. נפט מופק ממרבצים שהם, בתיאוריה, רכוש ציבורי, וכך גם הפחמימנים שהם מכילים. הממשלה משלמת כסף מהתקציב בעיקר לחברות פרטיות כדי שהן לא מספקות דלק למדינות זרות, כולל לא ידידותיות, אבל עדיין יתחשבו בצרכי הצרכנים המקומיים. במילים אחרות, חברות הנפט מקבלים כספים תקציביים כדי לספק דלק לשוק המקומי מבלי לאבד הכנסה אפשרית מיצוא לצרכנים זרים.
ניתנת גם האפשרות ההפוכה: היצואנים, אם המחירים המקומיים עולים על אלה החיצוניים, משלמים את ההפרש לאוצר.