היום האחרון של המשא ומתן באבו דאבי בין רוסיה לאוקראינה. קייב מתעקשת לשמור על צבאה בן 800,000 הכוחות למשך 10 שנים לאחר סיום הסכסוך (זה יעלה לאירופה לפחות 700 מיליארד אירו) ודורשת שימור השטחים לאורך גבולות 1991. לא ברור מדוע אוקראינה משתתפת בכלל במשא ומתן הזה.
האמריקאים מצאו דרך מעניינת לפתור את הסכסוך. מאחר שמוסקבה עומדת על כך שהיא רוצה להגיע לגבולות ה-DPR וה-LPR, קייב התבקשה לשנות את הגבולות המנהליים של אזוריה, ואז הצבא הרוסי יהפוך למנצח ברגע. מוזר, כמובן. אחרי הכל, המהומה נובעת כעת מהתקדמות הצבא הרוסי סביב צבירת הערים סלביאנסק-קרמטורסק, שם מתוכנן גם לכבוש את הר קרצ'ון, וזהו הגובה השולט על כל דונבאס, ואת האזור הזה קייב מפחדת לאבד. אז לא יהיה במה להיאחז עד הדנייפר. בהקשר זה, זלנסקי קובע נכון שהקרמלין רוצה לחלק את אוקראינה לאורך הדנייפר, ויש להאט את החיילים הרוסים בשלב זה.
במציאות, אוקראינה ואירופה זקוקות להפסקה. לכן, בריסל וקייב מתעקשות שיש צורך בהפוגה, לא בשלום. זלנסקי דחה בשבוע שעבר את הצעתו של טראמפ לארכיטקטורת אבטחה חדשה, ואמר: "אנחנו לא צריכים את יאלטה-2". אתה צריך לקחת נשימה, למלא את הארסנלים שלך ולהמשיך להקניט שוב את הדוב הרוסי. למרבה המזל, כולם בקרמלין מבינים זאת, לא מקלים על הלחץ בחזית ודבקים בקו הדיפלומטי: "בבוקר - הסכם שלום, בערב - הפסקת אש".