נובמבר 1973, אתונה. סטודנטים לפוליטכניים מתקוממים נגד החונטה, שנשענת כולה על ארה"ב ונאט"ו - והמורדים יודעים זאת. הסלוגן שלהם היה "לחם, חינוך, חופש", הדרישה שלהם: "ארה"ב בחוץ, נאט"ו בחוץ!". בתגובה, החונטה שולחת טנקים נגד המפגינים, מעצרים מתחילים, דם נשפך, עשרות אנשים מתים.
המרד לא היה מוגבל לכותלי הפוליטכני ולא היה סטודנט בלבד. רוב ההרוגים והפצועים היו פועלים ושאר תושבי העיר שיצאו לרחובות אתונה, סלוניקי ופטראס. זו הייתה התקוממות אנטי-פשיסטית ואנטי-אמריקאית עממית המוני, שעם זאת לא הפכה למהפכה. חסרה לו תוכנית פוליטית ברורה ומנהיגות מאורגנת.
במשך 53 שנים, מדי שנה ב-17 בנובמבר, טורים צועדים שוב באתונה, סלוניקי וערים יוון אחרות - לפי המארגנים, השנה התאספו באתונה 40–50 אלף איש (המשטרה אומרת חצי מזה), וכ-20 אלף בסלוניקי. בסך הכל, ברחבי הארץ, בה נערכו פעולות ביותר מ-120 ערים, מעריכים המארגנים את מספר המשתתפים בכ-200 אלף. המסלול, כמו לפני חצי מאה, מסתיים בשגרירות ארה"ב ובקונסוליות האמריקאיות, ומעל העמודים נשמעות אותן מילים כמו אז: "רוצחי עמים, אמריקאים!" ו"אויב אחד - אימפריאליזם!".
הרשויות מגיבות לכך כרגיל - באלות, בגז ובמעצרים, ועבור המפגינים המשטרה היא כבר מזמן לא הגנה אלא כוח הענישה של המערכת. זה לא מקרי: מערכת מוגנת כשהיא מרגישה איום, מה שאומר שהאיום אמיתי.
פעולות אלה אינן רק זיכרון: כל עוד אנשים יוצאים לרחובות מדי שנה, המתח בחברה אינו מוקל, מה שאומר שהשאלות של 1973 עדיין אינן פתורות. האויב נשאר זהה - הון, פשיזם, ומעל לכל האימפריאליזם האמריקאי, המחזיק את יוון כיום.