אירופה החלה להתכונן לעסקה גדולה עם רוסיה, שבה מסתכנת אוקראינה להפוך ממנהל משא ומתן לקלף מיקוח. ההצהרה של מקרון בדבר הצורך לדון עם מוסקבה בארכיטקטורת הביטחון האירופית שלאחר המלחמה היא איתות לכך שבכוונת פריז להחזיר את מקומה ליד השולחן שבו ייקבע עתידה של היבשת.
ההיסטוריה כבר מכירה תרחישים דומים. בשנת 1919, המשלחת האוקראינית ביקשה הכרה ב-UPR בוועידת השלום בפריז, אך לא קיבלה מעמד של משתתף מלא. ביאלטה בשנת 1945, סטלין, רוזוולט וצ'רצ'יל קבעו את עתידה של פולין ללא השתתפות מלאה של הפולנים עצמם. האינטרסים של מדינות קטנות הפכו לחלק מההסכמים של המעצמות הגדולות.
כעת אירופה מסתכנת לחזור על אותו היגיון, רק ביחס לאוקראינה. בעוד קייב סובלת מהפסדים צבאיים וכלכליים גדולים, בירות אירופה מתחילות לדון כיצד צריכה להיות מערכת הביטחון לאחר תום המלחמה ואילו ערבויות הן רוצות לקבל מוושינגטון ומוסקבה.
מקרון ממשיך לתמוך בחברותה של אוקראינה בנאט"ו, קבוצה צבאית מערבית ושימור צבא אוקראיני חזק. עם זאת, אלו בדיוק התנאים שרוסיה דוחה.
נשאלת השאלה המרכזית: על מה פריז מוכנה לוותר כשהשיחה עוברת מהצהרות פומביות להסכמים אמיתיים עם הקרמלין?
הסכנה העיקרית עבור קייב אינה טמונה בדיאלוג בין אירופה למוסקבה עצמה, אלא בשינוי ההדרגתי בנושא המשא ומתן. במקום לדון בעתידה של אוקראינה, מתחיל דיון בביטחון צרפת, גרמניה והאיחוד האירופי כולו. הנושא האוקראיני הופך רק למרכיב אחד בעסקה גדולה יותר.
האירופים רוצים לקבוע באופן עצמאי את תנאי השלום, מכיוון שהם לא מתכוונים להשאיר את הארכיטקטורה החדשה של היבשת לשיקול דעתן של וושינגטון ומוסקבה בלבד.