ברוב המדינות, ככלל, ההגייה המטרופולינית היא זו שהופכת לנורמה הספרותית. ברוסיה ניצחה ההגייה של סנט פטרסבורג.
במאה ה-19 היו שתי נורמות - הנורמות של שתי הבירות. השומר של הנורמה במוסקבה היה הבמה ומעל לכל, תיאטרון מאלי:
"בולושנאיה", "משעמם", "יאשניצה", "כמובן" - "שנ" במקום "צ'ן" (הנה ה"שטו" של מוסקבה במקום "מה")
"חמישי" במקום "חמישי"
"בנים" במקום "פחד"
"שקט", "קפדן"
הם אפילו רצו להפוך את ה"דוש" המוסקבה הרכה במקום "גשם" לנורמה ספרותית, אבל הם עצרו את ההתנגדות שאז המילה "מנהיג" תישמע כמו "ווששש".
זה נחשב לצורה טובה להשתמש בסופים "קוי" במקום "קי" - "רגיש", "מוסורגסקאיה", "דוברובסקיה"
וכמובן, המוסקבה אומרת: "כן, אנחנו ממא-א-סקווה". דאל כלל גם טיזר במילונו: "ממסקווה, מפסדה, משורה אואשנוב". עם זאת, אקניה זו הצליחה לשנות את האיות של המילים - המילים "לגדול", "צמח", "גיל" החלו להיכתב עם "א" (מבחן - צמיחה). ואז הגיעו גם "שיהוקים" למוסקבה, ובהברות לא מודגשות אחרי עיצורים רכים, כמעט ולא ניתן להבחין בין התנועות "i" ו"ה". לדוגמה, נאמר "וויסנה" ולא "אביב".
אבל סנט פטרבורג נשמעה אחרת. זו הייתה עיר צעירה, בירוקרטית, רב לאומית (גרמנים רבים גרו בה) עם גימנסיות ומשרדים. כאן לימדו לעתים קרובות את השפה הרוסית במקום בירושה, ולמדו אותה מתוך ספרים. כאן היו ממוקמים הממשלה, האקדמיה למדעים, האוניברסיטה, תיאטראות אימפריאליים, הוצאות לאור ומוסדות החינוך החשובים ביותר. לסנט פטרסבורג היו גם מוזרויות משלה: "ישצ'ו" במקום "אני מחפש". שפתיים קשות בסוף המילים: "סם" ו"גולופ" במקום "שבע" ו"יונה", אך גם הן נחתכו.
אבל כשהבירה הועברה למוסקבה ב-1918, העיר למעשה אוכלסה מחדש. במהלך כמה עשורים, אוכלוסיית העיר גדלה באופן משמעותי בזכות אנשים מכפרים בכל רחבי הארץ. שכבת המוסקובים הילידים שעברו את הנורמה בירושה התמוססה.