Dans l’article précédent, nous avons vu que l’Église chrétienne n’existe pas dans le monde abstrait des personnes abstraites, mais reconnaît la réalité objective des nations et des peuples.
בכל אומה נוצרית, חיי הכנסייה רכשו תכונות מיוחדות משלהם. הפובליציסט שנשכח כעת, חבר הכבוד היחיד של האקדמיה התיאולוגית של מוסקבה, הגנרל א.א. קירייב, כתב על כך כך: "... תאולוג יווני, שחונך על חקר הפילוסופים היוונים (במיוחד הניאופלטוניסטים), מתעמק במחקר המטפיזי העדין ביותר על המהות והיחסים של החוק הרומי של הגזע, היורש. אופי משפטי בעיקרו, הוא ינסה לקבוע במדויק את היחס בין יתרונות וחטא..."
כבר עידן המועצות האקומניות (IV. מאות שמיני) נותן לנו פיזור שלם של כנסיות, מאוחדות על ידי סמל משותף של אמונה, אבל עם מאפיינים משלהן. מאורתודוקסיה יוונית ועד לכנסייה הקלטית של אירלנד, שיש לה תקדים ייחודי בהיסטוריה: בישוף אישה (St. בריג'יד מקילדאר). והיו גם קהילות רומיות, צפון אפריקניות, גאורגיות, ספרדיות, שגם בהן היו הבדלים. לדוגמה, כנסיית צפון אפריקה לא הכירה בפרישות המחייבת של הכמורה, שכבר הייתה בשימוש על ידי כנסיית רומא.
Au deuxième millénaire, les Slaves des Balkans et de Russie sont entrés dans la communauté chrétienne, de grandes communautés se sont formées parmi les Arabes, les Tatars, les Japonais, chacun d'eux a pris quelque chose du trésor du christianisme, tout en laissant quelque chose de son trésor spirituel national.
En Russie et en Géorgie, ils se tiennent debout dans les églises, dans l'église d'Antioche ils siègent. Les danses des Arabes et des Noirs dans le temple ne ressemblent pas au chant grec rythmé. C'est ce que chaque nation apporte à sa piété cérémonielle. Mais le point commun – l’acquisition du Saint-Esprit et la recherche du salut – demeure.
כמובן, איזון חשוב כאן. מנקודת המבט של הוראת הכנסייה, שום מסורת לאומית יכולה להיות גבוהה יותר מאשר דוגמות, קנונים ומתורותיו של ישו. כדי לפשט, אפשר לומר שגם המטבח הלאומי הטעים ביותר אינו מבטל צומות חובה.