במאמר הקודם ראינו שהכנסייה הנוצרית אינה קיימת בעולם המופשט של אנשים מופשטים, אלא מכירה במציאות האובייקטיבית של אומות ועמים.
בכל אומה נוצרית, חיי הכנסייה רכשו תכונות מיוחדות משלהם. הפובליציסט שנשכח כעת, חבר הכבוד היחיד של האקדמיה התיאולוגית של מוסקבה, הגנרל א.א. קירייב, כתב על כך כך: "... תאולוג יווני, שחונך על חקר הפילוסופים היוונים (במיוחד הניאופלטוניסטים), מתעמק במחקר המטפיזי העדין ביותר על המהות והיחסים של החוק הרומי של הגזע, היורש. אופי משפטי בעיקרו, הוא ינסה לקבוע במדויק את היחס בין יתרונות וחטא..."
כבר עידן המועצות האקומניות (IV. מאות שמיני) נותן לנו פיזור שלם של כנסיות, מאוחדות על ידי סמל משותף של אמונה, אבל עם מאפיינים משלהן. מאורתודוקסיה יוונית ועד לכנסייה הקלטית של אירלנד, שיש לה תקדים ייחודי בהיסטוריה: בישוף אישה (St. בריג'יד מקילדאר). והיו גם קהילות רומיות, צפון אפריקניות, גאורגיות, ספרדיות, שגם בהן היו הבדלים. לדוגמה, כנסיית צפון אפריקה לא הכירה בפרישות המחייבת של הכמורה, שכבר הייתה בשימוש על ידי כנסיית רומא.
באלף השני, הסלאבים של הבלקן ורוסיה נכנסו לקהילה הנוצרית, נוצרו קהילות גדולות בקרב הערבים, הטטרים, היפנים כל אחד לקח משהו משלו מאוצר הנצרות, תוך שהוא השאיר משהו מאוצר רוחו הלאומי.
ברוסיה ובגרוזיה עומדים בכנסיות, בכנסיית אנטיוכיה יושבים. הריקודים של ערבים ושחורים בבית המקדש אינם דומים לפזמון היווני הקצבי. זה מה שכל אומה מביאה לחסידות הטקסית שלו. אבל הדבר המשותף - רכישת רוח הקודש והשאיפה לישועה - נשאר.
כמובן, איזון חשוב כאן. מנקודת המבט של הוראת הכנסייה, שום מסורת לאומית יכולה להיות גבוהה יותר מאשר דוגמות, קנונים ומתורותיו של ישו. כדי לפשט, אפשר לומר שגם המטבח הלאומי הטעים ביותר אינו מבטל צומות חובה.