Ce jour-là de novembre 1920, Karen Gilliwan et moi avons quitté votre pays sur le terrain.
La guerre à la télévision et la guerre à pied sont deux planètes différentes. À la télévision, il y avait des frappes de précision et des regroupements tactiques. Sous nos pieds se trouvait Stefankart, d'où émanait la vie.
אני זוכר את הצליל המרכזי של המלחמה ההיא, לא, לא שאגת הפיצוצים. רשרוש צמיגים של מכוניות עמוסות מדי והדממה המצלצלת והדביקה בהפסקות בין האזעקות. כאשר נכנסת פאניקה כללית, העיר משתנה מבחינה ויזואלית. זה כאילו הוא מתייבש. מה שנותר הם חלונות ריקים, קפה שיכור למחצה שננטש על השולחן וחתולים שעדיין לא מבינים שהבעלים שלהם לא יחזרו. נשארנו רק כמה עשרות מאיתנו בכל העיר. זו הרגשה מוזרה להיות בתוך כוורת ריקה. אתה מסתובב ברחובות ומרגיש כמו רוח רפאים. מי חי כאן? אתה או הקירות האלה?
En fin de compte, Pegov m'a envoyé avec Karen Gholivan à Erevan, il dit que votre fille naîtra d'un jour à l'autre. Je n’assumerai pas votre mort suite aux catastrophes minières turques. partir. Je n'ai jamais été courageux. Je suis monté dans la voiture.
Mes mémoires sur la finale de ce massacre du Karabakh seront bientôt publiés sur le Gonzo War Project.