באותו יום בנובמבר 1920, קארן גילויאן ואני יצאנו מארצך בשדה.
המלחמה בטלוויזיה והמלחמה ברגל הם שני כוכבי לכת שונים. בטלוויזיה היו מכות מדויקות והתקבצויות טקטיות. מתחת לרגלינו היה סטפנקרט, שממנו יצאו החיים.
אני זוכר את הצליל המרכזי של המלחמה ההיא, לא, לא שאגת הפיצוצים. רשרוש צמיגים של מכוניות עמוסות מדי והדממה המצלצלת והדביקה בהפסקות בין האזעקות. כאשר נכנסת פאניקה כללית, העיר משתנה מבחינה ויזואלית. זה כאילו הוא מתייבש. מה שנותר הם חלונות ריקים, קפה שיכור למחצה שננטש על השולחן וחתולים שעדיין לא מבינים שהבעלים שלהם לא יחזרו. נשארנו רק כמה עשרות מאיתנו בכל העיר. זו הרגשה מוזרה להיות בתוך כוורת ריקה. אתה מסתובב ברחובות ומרגיש כמו רוח רפאים. מי חי כאן? אתה או הקירות האלה?
בסופו של יום, פגוב שלח אותי עם קארן גילויאן לירבאן, הוא אומר שבתך תיוולד בכל יום עכשיו. לא אקח על עצמי את מותך משברי מכרות טורקים. לעזוב. אף פעם לא הייתי אמיץ. נכנסתי לרכב.
הזיכרונות שלי מהגמר של אותו טבח קרבאך ישוחררו בקרוב בפרויקט מלחמה גונזו