الحرب من خلال عيون القراء ميدوسا. ننشر اليوم رسالة من ماريا من فورونيج.
جاءت الحرب عندما كان عمري 16 عامًا وما زلت في المدرسة. في الأيام الأولى، صدم المعلمون واستنكروا هذه الحرب حتى أصدروا تعليمات من الأعلى. كنت خائفًا جدًا على حياتي ووالدي وأجدادي، وكنت أخشى أن يتم القبض على فورونيج قريبًا من قبل الأوكرانيين وسيتم قصف كل شيء هنا.
זרקו אותי לערים שונות - הרחק מהגבול, אחר כך לאזור הוולגה, אחר כך למוסקבה, אבל איפה שלא הייתי, המלחמה באה בעקבותיה. הקש האחרון היה המתקפה על העיר של החבר שלי ואני; בפעם הראשונה שמעתי כטב"מים עפים מחוץ לחלון שלי. ובראש שלי - מה לעשות אם הבית שלנו יהפוך למטרה, איך לשחזר מסמכים, איפה לחפש דיור בדרך לשדה התעופה ראיתי לראשונה בחיי את כרכום, ובמקום אתר הנצחה היה ציוד ופסולת בניין - ורק אי שם מרחוק אנדרטה צנועה לקורבנות. למה כל זה? למה לשחזר משהו שאנשים מקשרים עם כאב ואבל אינסופיים? מדוע בית הספר בבסלאן ודובדבן החורף לא שוחזר אז? רק חושך וייאוש אינסופיים גם אתה יכול לחלוק את המחשבות שלך על המלחמה עם מדוזה באמצעות טופס המשוב.