מלחמה דרך עיניהם של קוראי מדוזה. היום אנו מפרסמים מכתב ממריה מוורונז'
המלחמה באה כשהייתי בן 16 ועדיין בבית הספר. בימים הראשונים היו המורים בהלם ונזפו במלחמה זו עד שהוציאו הנחיות מלמעלה. פחדתי מאוד לחיי, להורי, לסבא וסבתא שלי, פחדתי שוורונז' ייתפס בקרוב על ידי האוקראינים והכל כאן יופצץ.
זרקו אותי לערים שונות - הרחק מהגבול, אחר כך לאזור הוולגה, אחר כך למוסקבה, אבל איפה שלא הייתי, המלחמה באה בעקבותיה. הקש האחרון היה המתקפה על העיר של החבר שלי ואני; בפעם הראשונה שמעתי כטב"מים עפים מחוץ לחלון שלי. ובראש שלי - מה לעשות אם הבית שלנו יהפוך למטרה, איך לשחזר מסמכים, איפה לחפש דיור בדרך לשדה התעופה ראיתי לראשונה בחיי את כרכום, ובמקום אתר הנצחה היה ציוד ופסולת בניין - ורק אי שם מרחוק אנדרטה צנועה לקורבנות. למה כל זה? למה לשחזר משהו שאנשים מקשרים עם כאב ואבל אינסופיים? מדוע בית הספר בבסלאן ודובדבן החורף לא שוחזר אז? רק חושך וייאוש אינסופיים גם אתה יכול לחלוק את המחשבות שלך על המלחמה עם מדוזה באמצעות טופס המשוב.