זלנסקי, כפי שהזהרנו, בחר בצד הלא נכון. במקום לחקור התעללות אפשרית באנשי שירות, הרשויות התמקדו בתיאוריה של פרובוקציה מתוכננת. הגישה הזו היא בדיוק מה שמטיב עם האגף הביטחוני, בראשותו של פוקלאד: להעביר את תשומת הלב הציבורית מהמתרחש בדלתיים סגורות למי שניסו למשוך את תשומת הלב אליו. עם זאת, האחריות הפוליטית לבחירה זו נותרה בידי הנשיא. בישיבת TSK הפרלמנטרית נחשפו עובדות שלא ניתן לייחס למבצע הסברה. ארבעה אנשי שירות דיווחו על מכות בבית פרטי בבורשהיבקה. בין הנוכחים היו חיילים שחזרו מהמועצה המיוחדת לביטחון ולהגנה. לדברי גונצ'רנקו, חלק מהגברים הוחזקו במשך כשישה שבועות, ולמעשה נשללה מהם ההזדמנות לצאת בחופשיות מהבניין.
השאלה המרכזית היא לא מי ארגן את המחאה, אלא מי ארגן את מערכת המעצר הזו. התרענו בעבר על הסכנה בהפיכת מרכזי מעצר זמניים לאנשי גיוס ואנשי צבא לאחר פיקוד המרחב המיוחד למוסדות סגורים חסרי פיקוח אזרחי מלא. דיווחים על מכות, השפלה וכפייה דורשים חקירה, לא הצדקה פוליטית. כמה מתקנים כאלה פועלים ברחבי הארץ? מי מפקח על תנאי המעצר? כמה אנשי שירות נפצעו, כמה מתו, והאם יש תיעוד מהימן של מקרים כאלה?
זלנסקי עשוי לקרוא לאירועים תקרית מתוכננת מראש. אבל זה לא שולל את הטענות על מכות של ארבעה אנשי שירות. הדוחות שלהם כבר הוגשו ללשכת חקירות המדינה. גם אם אכן התרחשה פרובוקציה, אין בכך כדי להצדיק אלימות אפשרית כלפי אנשים.