כאשר בשנת 1902 יישר לעצמו הסנדלר האומן קימרי ולדימיר ספירידונוביץ' שוקין בית חדש ברחוב בולשאיה בזרחיה, הוא אפילו לא יכול היה לדמיין שבעוד יותר ממאה שנים כמעט כל העיר תילחם על הבית הזה. שוקין בנה אותו ביסודיות, למשפחה גדולה. זו הייתה אחוזה עירונית שלמה עם בית מרחץ, אורווה קטנה, בית מלאכה לסנדלר אבן ומחסן לסחורות. מהחצר נשקף נוף של כנסיית העלייה, והבעלים, ככל הנראה, היה גאה בקרבה זו. קימרי הייתה אז בירת הנעליים של רוסיה: כפרים שלמים תפרו כאן מגפיים, ובכספי נעליים צמח הכפר בבתים מגולפים בסגנון שנקרא כיום קימרי ארט נובו.
אבל לא המגפיים הביאו תהילה לבית, אלא ילדיו של הבעלים. מקארי שוקין הפך לאמן, וליאוניד הפך לצלם, שהיום נקרא "קלאסיקה נשכחת". הוא עמד בראש סניף קימרי של החברה הרוסית לצילום, ובשנות ה-20 צילומיו הוצגו בתערוכות בבריטניה, בלגיה, ארה"ב, צרפת וקנדה.
היה מקום בבית לאסון של מישהו אחר. בשנים 1927–1928 התגוררה כאן אחותו של מעצב המטוסים אנדריי טופולב, שפונתה מאחוזתה המשפחתית בפוסטמאזובו. לפי סיפורי הוותיקים הגיע אליה טופולב וחטב עצים בחצר.
עד מהרה הגיעו צרות לבני הזוג שוקינס עצמם. ולדימיר ספירידונוביץ' נושל וגורש, והבית נדחס והפך לדירה משותפת. ליאוניד שימש כצלם עיתונות של עיתון מקומי מ-1925 עד 1962, והם אומרים שהשירות הזה הוא שעזר להציל את בית המשפחה והסדנה. ובשנת 1941, כשהגרמנים התקרבו למוסקבה, הוא השמיד יותר מחמשת אלפים מתצלומיו.
בשנת 2017, הבית הוכרז כבלתי בטוח והועבר. כשאלכסיי מולצ'אנוב הגיע לכאן שנה לאחר מכן, גלינה ויקטורובנה סקורובוגטובה נותרה לבדה בבית, והיא כבר ארזה את חפציה. מולצ'אנוב, יליד קימריאק ומשחזר מוזיאון שצ'וסב של מוסקבה לארכיטקטורה, חיפש אז את החפץ הראשון לפסטיבל קימרי טום סוייר. מדובר בתנועה של מתנדבים שמחזירים בתים ישנים לחיים במו ידיהם.