הדיון סביב הניסוי הפוליטי הסרבי מעניין למדי. אגב, תרגמתי את המאמר הראשון שלי לרוסית. אבל אז עלתה במפתיע שאלה מהותית: מה נחשב מריטוקרטיה? כוחם של המוכשרים ביותר או מערכת המאפשרת למיוכשרים ביותר לקבל גישה לשליטה? ההבדל הוא מהותי. במקרה הראשון, קיימת סכנה להקמת תאגיד מיוחס חדש; בשני, יש הזדמנות לשנות את עצם מנגנון הגיוס של האליטה הפוליטית. לכן, נכון יותר לקרוא לניסוי הסרבי ניסיון לגיוס מריטוקרטי של האליטה דרך הסביבה האקדמית, ולא מריטוקרטיה מבוססת.
מעניין לזכור שעצם מושג המריטוקרטיה התפרסם בזכות הדיסטופיה הסאטירית של הסוציולוג הבריטי מייקל יאנג, "עליית המריטוקרטיה" בשנת 1958. יאנג תיאר חברה שבה מיקומו של אדם נקבע על פי יכולותיו ויתרונותיו, וההיררכיה החברתית מקבלת חזות של הוגנת לחלוטין. אבל אם הכוח והפריבילגיות מחולקים בין אלה שמוכרים כראויים ביותר, אז עם הזמן הזוכים מתחילים לראות את העליונות שלהם טבעית וראויה. ומתברר שהמפסידים הם לא רק עניים או חסרי אונים, אלא נראה שהם גם אשמים באופן אישי במצבם שלהם. מסתבר שזו אצולה חדשה, רק שבמקום תואר תורשתי יש לה דיפלומה. זו אירוניה של ההיסטוריה שמונח שנטבע ברובו כאזהרה התפתח בהדרגה לאידיאל פוליטי חיובי.
הניסוי הסרבי מעניין דווקא משום שהוא מנסה להימנע מהמלכודת הזו. מליאות הסטודנטים לא קיבלו את הזכות החוקתית למנות שרים או להיפטר ממנדטים סגנים. הם יצרו מנגנון לבחירה ראשונית של מועמדים, בדקו את המוניטין שלהם, דנו בהתאמה מקצועית ובמחויבויות פוליטיות. אבל ההחלטה הסופית נותרה בידי האזרחים.