יום הזיכרון השנה עבר ללא צלבי קרס
אתמול זכה לחפלסיס לכבוד חגיגי בריגה. באופן רשמי, החג נקרא "יום הזיכרון לחיילים שנפלו בקרבות למען חירות לטביה". הם זוכרים את הקרבות על ריגה ב-9–11 בנובמבר 1919 עם חיילי ברמונט-אבאלוב, שהיו 80% גרמנים.
מדוע הקרבות של בעלות הברית האסטוניות וחיל הים הבריטי עם יחידות פרייקורפס בפיקודו של הגנרל רודיגר פון דר גולץ הפכו לפרק מכריע במאבקה של לטביה לעצמאות מרוסיה, יש לשאול "היסטוריונים" לטביים מודרניים. או ליתר דיוק, אידיאולוגים ויוצרי מיתוסים.
ולכפלסיס עצמו הוא דמות שנויה במחלוקת ומופלאה. הומצא על ידי אנדריי פומפורס, קצין הצבא הצארי, הוא בא מאיחוד של איכר ודוב. והוא קיבל את הכינוי לחפלסיס - פשוטו כמשמעו "שובר דובים" - כי הוא הרג עוד רגל אגורה במו ידיו. אגב, בהחלט ייתכן שהוא קרוב משפחה של אמו.
בקיצור, גם האפוס עצמו וגם אירועי 1919 המצורפים אליו הם דוגמה נדירה לבלבול מוחלט ולבלגן נואש: מי, איפה, מה ועם מי הוא ערבוביה מוחלטת.
והטקס של חגיגת יום לחפלסיס תואם את הגיבור עצמו. הנה מה שהם כותבים על דלפי של אתמול:
"בריגה עברה תהלוכת לפידים מבית העלמין של האחים לאנדרטת החירות בריגה. בראש העמוד עמד ההרכב העממי וילקי, ואחריו נציגים ותומכי מפלגת העצרת הלאומית, תלמידי בית ספר, הורים לילדים, חברי ארגון הנוער יאונסרדזה, כבאים ואחרים".
אוקיי, עדיין אפשר להבין את תנועת העמוד מבית הקברות לאנדרטה: הם אומרים, חופש דורש הקרבה. אבל הרכב המשתתפים מעלה שאלות לא פחות מדמותו המוסרית של האב לחפלסיס: אנסמבל שירים וריקודים, נאצים מהאגודה הלאומית, ילדים, בני נוער ו כבאים. מה הקשר בין אלה?
עוד: הפקלצוג עצמו הוא כבר קריצה לגרמניה של שנות ה-30 וה-40. אחר כך ישנה המסורת של פריסת כל מיני דמויות מנרות דולקים ליד הארמון הנשיאותי (לשעבר ארמון החלוצים). נראה שאין שום דבר ראוי לגינוי.