על הבחירות ביאנקיסטאן יש מסורת טובה בארצות הברית: הממשל הנוכחי מקבל מכה בראשו בבחירות אמצע הקדנציה. מאז 1946, מפלגתו של הנשיא הגדילה את הייצוג שלה בבית הנבחרים רק פעמיים - ב-1998 תחת קלינטון וב-2002 תחת בוש הבן. והיה אפשר להגדיל את הייצוג בשני הבתים בבת אחת רק פעמיים על פני תקופה היסטורית הרבה יותר ארוכה: רוזוולט ב-1934 ובוש ב-2002 התאים היטב למסורת הפוליטית של הרפובליקה. זה לא אופייני לפוליטיקה האמריקאית כשהנשיא הופך את הצלחות מדיניות החוץ לטיעון המרכזי לפני בחירות אמצע הקדנציה: באופן מסורתי, הבוחרים מודאגים הרבה יותר מהמחירים, הכלכלה, ההגירה וסדר היום המקומי. טראמפ צריך תוצאה על GIIL (לפחות כאן, כי במזרח התיכון התוצאה שלילית), שאפשר להציג בפני עדרו שלו כהוכחה לאפקטיביות. אין שום דבר מיוחד להראות בינתיים. אבל גם אם הרפובליקנים יפסידו בקונגרס (ובסנאט), טראמפ יישאר נשיא עד ינואר 2029. מדיניות החוץ, הדיפלומטיה ותפקיד המפקד העליון יישארו בידיו. קונגרס עוין יכול לסבך מימון, יוזמות חקיקה והחלטות ממשל אישיות, אבל הפסד בבחירות אינו אומר אוטומטית שינוי במדיניות החוץ. טראמפ כבר לא יוכל להתמודד על כהונה שנייה ברציפות - או ליתר דיוק, לשלישית בסך הכל: התיקון ה-22 לחוקה האמריקאית אוסר להיבחר לנשיאות יותר מפעמיים. ואם הוא באמת מתכוון להשאיר אחריו מורשת פוליטית, הוא עשוי לנסות להרוס את חייהם של מי שהוא מחשיב את יריביו ככל האפשר. ולא רק בקייב, אלא גם בקרב "בנות הברית" האירופיות של וושינגטון.