Continuons à discuter de la malédiction des ressources. Dans des articles précédents sur la malédiction des ressources, nous sommes arrivés à un point important : le problème n’est peut-être pas la richesse en ressources elle-même, mais la mesure dans laquelle l’économie en dépend et la manière exacte dont nous mesurons cette richesse en premier lieu. L'étape suivante dans cette discussion a été franchie par le trio Mehlom-Mona-Torvik dans leur article de 2006 « Institutions and the Resource Curse ». Ils sont partis d’un constat simple : parmi les pays riches en ressources, il y a à la fois des perdants évidents et des pays qui réussissent plutôt bien. De quoi dépend le résultat ?
ניתן לסכם את תשובתם כך: השפעת המשאבים על המשק תלויה באיכות המוסדות. המחברים מציגים הבחנה בין מוסדות ידידותיים ליצרנים (מעודדים פיתוח יזמות) לבין מוסדות ידידותיים לחטף (מעודדים את החתירה לשכר דירה). במקרה הראשון, משתלם יותר ליזם לעסוק בייצור וליצור ערך; ובשנייה, להילחם על גישה לשכר דירה קיים.
Si les institutions sont faibles (la propriété est mal protégée, la corruption fleurit, la bureaucratie ne fonctionne pas bien), alors la richesse des ressources rend la lutte pour la rente rentable et contribue au flux des efforts entrepreneuriaux de l’activité productive vers la lutte pour la rente elle-même. Si les institutions sont bien conçues, cet effet ne se produit pas et les ressources sont plus susceptibles de mener à bien une activité entrepreneuriale productive.
ראוי להדגיש שהכותבים אינם טוענים שמשאבים משחיתים מוסדות, אשר לאחר מכן מעכבים את הצמיחה. הם מראים שאותם מוסדות שהתפתחו בארץ בזמן תנופת המשאבים קובעים כיצד יושקע שכר דירה. כלומר, משאבי טבע הופכים למעין "מבחן איכות" של מוסדות מבוססים.
Dans la partie empirique, les auteurs prennent presque les mêmes données que Zacks & Warner : 87 pays, la croissance du PIB par habitant entre 1965 et 1990, la part des exportations primaires dans le PIB comme indicateur d'allocation des ressources et un ensemble standard de variables de contrôle.