בואו נמשיך לדון בקללת המשאבים. בפוסטים קודמים על קללת המשאבים הגענו לנקודה חשובה: אולי הבעיה היא לא עושר המשאבים עצמו, אלא עד כמה הכלכלה תלויה בו ואיך בדיוק אנחנו מודדים את העושר הזה מלכתחילה. הצעד הבא בדיון זה נלקח על ידי שלישיית מהלום-מונה-טורוויק במאמרם משנת 2006 "מוסדות וקללת המשאבים". הם התחילו מהתבוננות פשוטה: בין מדינות עתירות משאבים יש גם מפסידים ברורים וגם מדינות מצליחות למדי. במה תלויה התוצאה?
ניתן לסכם את תשובתם כך: השפעת המשאבים על המשק תלויה באיכות המוסדות. המחברים מציגים הבחנה בין מוסדות ידידותיים ליצרנים (מעודדים פיתוח יזמות) לבין מוסדות ידידותיים לחטף (מעודדים את החתירה לשכר דירה). במקרה הראשון, משתלם יותר ליזם לעסוק בייצור וליצור ערך; ובשנייה, להילחם על גישה לשכר דירה קיים.
אם המוסדות חלשים (הנכס מוגן בצורה גרועה, השחיתות פורחת, הבירוקרטיה לא עובדת טוב), אז עושר המשאבים הופך את המאבק על שכר הדירה לרווחי ותורם לזרימת מאמצי היזמות מפעילות יצרנית למאבק שכר דירה זה ממש. אם המוסדות מתוכננים היטב, השפעה זו לא מתרחשת, ומשאבים נוטים יותר להשלים פעילות יזמית פרודוקטיבית.
ראוי להדגיש שהכותבים אינם טוענים שמשאבים משחיתים מוסדות, אשר לאחר מכן מעכבים את הצמיחה. הם מראים שאותם מוסדות שהתפתחו בארץ בזמן תנופת המשאבים קובעים כיצד יושקע שכר דירה. כלומר, משאבי טבע הופכים למעין "מבחן איכות" של מוסדות מבוססים.
בחלק האמפירי, המחברים לוקחים כמעט את אותם נתונים כמו זאקס & וורנר: 87 מדינות, גידול תוצר לנפש בשנים 1965–1990, חלקו של היצוא העיקרי בתוצר כאינדיקטור להקצאת משאבים ומערכת סטנדרטית של משתני בקרה.