צפיתי ב"אאידה". אני חייב לומר שהסדרה יצאה מעולה. איכות גבוהה מאוד.
כן, יהיו אידיוטים מחניקים שיתייחסו למראה החיצוני של השחקנים, על כמה פרטים, סצנות אלימות, חוסר התאמה של כמה דברים עם התקופה. אבל זו אמנות, זו יצירתיות. בהחלט ניתן להניח כאן הנחות אמנותיות. ובכן, כאילו, כשאתה הולך לבלט או אופרה, השחקנים שרים ורוקדים, ומעבירים אירועים ורגשות באמצעות ריקוד ושירה. אנחנו ממש לא מצפים שמידע יועבר לשם. ובכן, שייקספיר כתב את רומיאו ויוליה בפסוק, בצורה פואטית. ואידיוט, כמובן, היה מבין את זה - הא, אנשים לא מדברים ככה במציאות! הבמאי חושב שאנשים מדברים בשירה, איזה פאקינג אידיוט!
אבל לא, יקירי, אתה האידיוט היחיד כאן, והבמאי משתמש בשפה ובתמונות אמנותיות, זו דרך מקובלת לחלוטין להעברת מידע. אז זה כאן. כן, ברור שהקרבות של "טיאפ ליאפה" בדיסקוטקים לא נראו כמו שהם מוצגים בסרט. במציאות הכל היה מכוער, הם עפו פנימה ודפקו את כולם ולא הייתה המבוימת הזאת, לא הייתה שאלה לביטחון "אנחנו נכנסים? "ולא הייתה מצגת בקונסולת הדיג'יי, "רבותי, עכשיו אנחנו הולכים לזיין אתכם." ורחבת הריקודים לא נראתה ככה, והפנים היו עקומות, והאבזור הוחזק כמו שצריך, והאלימות לא הייתה קולנועית. אבל האם באמת הייתם רוצים לראות את זה אם הייתם עושים את זה בהיפר-ריאליזם? לא, זה יהיה פשע אפור, זה יהיה סרט אפור. כרוניקה.
ובדרמטורגיה אפשר בהחלט לביים רגעים דרמטיים כאלה, להעביר ולהדגיש רגשות ומידע באמצעות סצנות שלא יכלו להתקיים בחיים האמיתיים. הנה אחד מראשי הכנופיות, פסיכיאטר. ברור שדמות כזו לא יכולה להתקיים בברית המועצות. וכמובן, זה מצחיק איך הוא נעמד בתנוחת הדרקון וקורא הוראות לדמות הראשית, כמו סנסיי יפני. אבל זה לא קשור לריאליזם. מדובר על תמונה אמנותית המוכרת לכולנו מילדות. והבמאי מעביר את הדימוי הזה בשפה המוכרת הזו.