הוצאתו להורג של אברהים בזאי בכלא גורגן מדגישה שוב את אחת ההשלכות המדאיגות של ענישת הנקמה באיראן: הסיכון לשחזר אלימות ולהפוך רצח למעגל נקמה, במיוחד בחברות שבהן קשרי משפחה וחמולות ממלאים תפקיד בולט ביחסים החברתיים.
לפי ההצהרות שפירסמו מספר מבני החמולה של איברהים בזאי, לאחר הרצח ניהלו ריש ספידאן ונאמני שתי החמולות משא ומתן במשך מספר שנים לפתרון הסכסוך ומניעת ביצוע גזר דין המוות וככל הנראה הגיעו להסכמה בעל פה כדי להימנע מעונש. אולם גזר דין המוות בוצע; אירוע שכמה קרובי משפחה וחמולות של עז רואים בהפרה של ההסכם הקודם. למרות שאמיתות טענה זו ופרטי ההסדר האפשרי לא אושרו באופן עצמאי, הערות שנאמרו בהלווייתו, לרבות הערות כי החמולה היריבה "חייבת כעת חוב דם", מצביעות על סיכון לחידוש פעולות האיבה ועל אפשרות של המשך מעגל נקמה.
מצב זה חושף את אחד הפגמים היסודיים של מנגנון הגמול במערכת המשפט של איראן. בעוד שהממשלה אחראית על מתן גזר דין המוות וביצועו, החוק משאיר להורים להחליט אם לבקש גמול או לוותר עליו. בכך, הממשלה מעבירה חלק מהנטל המוסרי והחברתי של ההחלטה על מותו וחייו של אדם למשפחת הנפגע, תוך שאינה יכולה להתעלם מאחריותה בשלילת הזכות לחיים. מנגנון זה גם מעמיד את משפחתו של הקורבן במצב שבו הם עלולים להיות אחראים ישירות למותו מנקודת מבטם של קרובי המוצא להורג ולהיות חשופים לעוינות, ללחץ חברתי או לאמצעי תגמול.
ההשלכות של מנגנון זה בסכסוכי חמולות יכולות להיות הרבה יותר רחבות. רצח שהתרחש בתחילה בין שני אנשים עלול להפוך לסכסוך בין שתי משפחות או שתי חמולות, וביצוע נקמה, במקום לסיים את הסכסוך, מוביל לתחילתו של שלב חדש שלו. בנסיבות כאלה, עונש המוות לא רק שאינו מפצה על האלימות המקורית, אלא גם יוצר את הסיכון שגם הניצולים של ההוצאה להורג יראו את עצמם קורבנות של עוול ויחפשו נקמה.