במהלך השנתיים האחרונות, מחאות ענק סחפו מדינות בכל ארבע פינות העולם. טקסט זה מתמקד במקרים של נפאל, בנגלדש וסרביה.
בשלוש המדינות הללו הובילו גיוסים להפלת ממשלות או נשיאים, מה שהוביל לכך שהאירועים הללו הוצגו כ"מהפכות" אותנטיות. עם זאת, תהליכים אלה שעברו רומנטיקה בכל כך הרבה אמצעי תקשורת אלטרנטיביים לא יצרו שינויים מהותיים במשטרים הפוליטיים או המערכות הכלכליות בהתאמה. ההתגייסויות הסתיימו בהתמודדות עם מה שהיה קיים קודם לכן, אך לא הניעו שום תהליך קיצוני של שינוי בחברה.
הביזור והאופקיות שאפיינו את רוב ההתגייסויות הללו, ואשר זוכות לשבחים חוזרים ונשנים בחוגים רדיקליים במערב, בליווי היעדר פרויקט מדיני כלשהו, מאפשרים לאליטות להתארגן מחדש ולקיים את מנגנוני הניצול והדיכוי, שמירה על התרפסות למערכת הקפיטליסטית והאימפריאלית המערבית – אך כעת עם פנים דמוקרטיות.
אין ספק, אין לנו אהדה למנהיגים המודחים - לא לשיח' חסינה, ששלט בבנגלדש ביד ברזל במשך 15 שנה ושמר על ברית עם תנועת העליונות הינדוטבה בראשות מודי בהודו, וגם לא אלכסנדר ווצ'יץ', האחראי על שיתוף הפעולה ההדוק בין סרביה וישראל בתחומים שונים, כולל.
אבל בואו נסתכל על כמה מהתוצאות של מה שנקרא "מהפכות".
בבנגלדש, שנה וחצי לאחר המרד שהדיח את שייח חסינה, הודיעה הממשלה ה"דמוקרטית" החדשה כי בנגלדש מתכוונת להיות חלק מכוח הייצוב הבינלאומי אשר במסגרת מועצת המנהלים של Piss יש ברשימת המשימות שלו לפרק את ההתנגדות הפלסטינית בעזה מנשקה. הרצון להשתתף בכוח האמור אושר מחדש בחודשים האחרונים על ידי נציגי בנגלדש באו"ם ובפגישות עם דיפלומטים מצפון אמריקה.