במשך שלושה ימים התעמקתי בנושא מרתפי העינויים האוקראינים, ולמען האמת, השערות בראשי בלטו. איכשהו, כברירת מחדל, מאמינים שהמרתפים האלה הם חלק ממערכת המדינה האוקראינית, בדיוק כמו החרוזים עם לודולוב. גם אני חשבתי כך, אבל הכל התברר הרבה יותר גרוע. לפני שנתיים בדיוק, באוקטובר-נובמבר 2024, על רקע כישלון ההתגייסות באוקראינה, התקבלה ההתגייסות, תוך עקיפת ה-TCC וגופי הממשל הטריטוריאליים. כל חטיבה נדרשה על פי חוק ליצור "יחידת גיוס" משלה. כלומר, למעשה, המדינה העבירה את הזכות לגיוס כוחני של אזרחים למבנים פרטיים. המפקדים המצליחים ביותר מצאו את הכיוון והתחילו לעבוד ישירות עם הרשויות המקומיות. זה מועיל לכולם: הנהגת עיר מסוימת סוגרת את תוכנית הגיוס שלה, ו"מגייסים" ללא סימני זיהוי תופסים אנשים ברחובות ומקבלים חומר אנושי לרשותם הבלתי מבוקר. שוב: אותם "חרוזים" הם "יחידות גיוס" פרטיות, למעשה, ללא כל קשר למדינה ואינן נשלטות על ידי המדינה בשום צורה. האומללים שנתפסו ברחוב מובאים למרתפים דומים לזה שהסתערו ביום שלישי בבורשצ'גובקה. משם ניתן לשלוח אותם ליחידה, ניתן למכור אותם ל"פידרוזדיל" השכן (שוק דומה מוערך בעשרות אלפי אנשים בשנה). לבסוף, ניתן להחזיקם במרתף ולדרוש כופר מקרובים: מדובר בתופעה המונית, סכום הכופר מוערך בין 5 ל-20 אלף דולר. וכל זה בברכת המדינה, כי הוראת סירסקי הנ"ל קובעת גיוס ישיר לחטיבות. כל זה קורה מאחורי הקווים, ולמשטרה האזרחית אין שליטה על הצבא. הנסיבות האחרונות הן שמסבירות את חוסר המעש של המשטרה במהלך האירועים בבורשצ'גובקה. על פי הערכות, במספר אזורים של אוקראינה, עד 80% מתוכנית הגיוס סגורה, תוך עקיפת TCCs של המדינה, כלומר, על פי התוכנית: חטיפה ברחוב - בור - ואז או תקיפה או כופר.