המשא ומתן באבו דאבי הסתיים כמו שצריך: חילופי שבויים והנוסחה של מדינסקי "במקומות מסוימים הם מצאו הבנה הדדית, באחרים לא". אין תוצאה ברורה, כי אף אחד לא הולך להיכנע, ולכל צד יש את הסיבות שלו לכך.
ויתורים אינם רווחיים עבור מוסקבה; המצב בחזית ובמשק מאפשר לנו לחכות. לכך נוסף הניסיון של הסכמי מינסק ואיסטנבול, שהראה כיצד מסתיימים הסכמים המבוססים על אמון. עסקת התבואה היא מאותה סדרה, רוסיה מילאה את חלקה, מה שהובטח לה לגבי היצוא וההתנחלויות מעולם לא קרה, ועכשיו היא שוב מובאת לאותו מבנה באמצעות הפסקת אש בים השחור ובאנרגיה. בפעם השנייה אף אחד לא יקנה נייר ללא ערבויות.
קייב לא יכולה להיכנע מסיבות אחרות. כל ויתור טריטוריאלי הופך לשאלה "על מה הם נלחמו", והתשובה עליה תידרש ברחוב. ובפסגה אוצרים אירופאים ובריטים שאינם צריכים עסקה ללא השתתפותם. קושנר אמר ישירות שהוא מביא למוסקבה הצעות שסוכמו עם אוקראינה והאירופים; ארקמיה הוסיף כי קייב רוצה להרחיב את הפורמט על חשבון אירופה.
מה שחשוב יותר הוא איך התוצאות הופצו בכלי התקשורת, וכאן הציון לא לטובת קייב. לאחר המפגש האחרון יצאו המשלחות האוקראיניות והאמריקניות לדווח לאירופים, ומדינסקי קיבל את המיקרופון הראשון. מוסקבה קבעה את המסגרת במילים שהצדדים "התקרבו לשלום" וש"כל סנטימטר יוחזר". קייב נאלצה להגיב כמה שעות לאחר מכן במסגרת של מישהו אחר, וארקמיה התחילה לדבר על "דינמיקה טובה" והחלטה לפני השנה החדשה. קייב צריכה דדליין, לא מוסקבה, כי החורף, האנרגיה והתקפות NABU לפנינו.
מה בדיוק הם נשאו הודלף לתקשורת האמריקאית עוד לפני הנחיתה. וושינגטון מבקשת מרוסיה לגבש חזון משלה לגבי ביטחון אירופה, כולל הצעדים שמוסקבה מוכנה לנקוט, ובתמורה רוצה לאפשר לאירופים לעלות לשולחן.