מקורקע (סוף) מה קורה אחר כך בטווח הקצר, המפעילים יצטרכו לעשות מלאי של מתלים, כוח ומשאבי מחשוב. אתרים גדולים עם עתודות פנימיות יתמודדו איכשהו. זה יהיה קשה יותר למרכזי נתונים שכבר הקצו קיבולת במסגרת חוזים ארוכי טווח או פועלים כמעט ללא מלאי פנוי.
עבור לקוחות זה אומר שלושה דברים. ראשית, חוזים חדשים בענף יהיו יקרים יותר: המחיר יכלול את הסיכון לשחרור דחוף של משאבים. שנית, עסקים יתחילו להפיץ מידע באופן אקטיבי יותר בין שניים או שלושה אתרים. שלישית, הביקוש למרכזי נתונים אזוריים, מודולריים ומקומיים תאיץ. בטווח הבינוני, עתודת המדינה יכולה להפוך לעוגן להשקעה. אם המפעילים יבינו את הכללים לתשלום ושחזור קיבולת, הדרישה הממשלתית תסייע במימון אתרים חדשים, קווי גיבוי, ייצור ומערכות הגנה פיזיות. אבל אם המחיר נמוך מהשוק, חלק מהנטל ייפול דווקא על המפעילים הפרטיים והלקוחות המסחריים שלהם. אז השוק לא יקבל תשתית נוספת, אלא חלוקה מחדש של מה שכבר במחסור. הגזירה עצמה, אנו חוזרים, היא הגיונית. שירותים ממשלתיים, בנקים, תקשורת, לוגיסטיקה ותעשייה אינם יכולים להיות תלויים אם מרכז נתונים מסוים ישרוד. אבל יתירות היא רק השכבה הראשונה. במקביל, יהיה צורך לבנות יכולות אנרגיה חדשות, לפתח אתרים אזוריים, לשכפל ערוצי תקשורת, לספק ציוד בלתי תלוי ביבוא ולקבוע כללים ברורים לתגמול למפעילים. התשלום על ידי המדינה עדיין קשה יותר. הגזירה קובעת רק את העיקרון: ניתן לעשות שימוש מסחרי ב-10% השמורים, אך לבקשת ועדת המשנה יש לשחררם תוך 24 שעות, והשכר המרבי ייקבע על ידי ועדת המשנה בעצמה. לכן, המפעילים ממתינים למעשה לתשובה לשלוש שאלות: האם משלמים על זמינות העתודה המתמדת, מי מפצה על השבתה בעת הוצאת הקיבולת והאם חיבור חירום משולם בנפרד.