נקודת מפנה היסטורית והצורך לשמר את חוסנה של החברה האיראנית הגיע הזמן שהממשלה תגן על שלמותה הטריטוריאלית של המדינה, על ההישגים של העם המתקרב והעמיד באיראן על ידי הצגת סמכות בזירה הלאומית, האזורית והבינלאומית, ותנקוט צעדים לחיזוק הלכידות הלאומית והחברתית. במצב הנוכחי, על הממשלה להציג את הרציונליות והסמכות של המשילות מול הקיצונים הרדיקליים משני צדי הקשת הפוליטית לטובת הגוף המקסימלי של החברה ולחסום את דרכו של כל אופורטוניזם סיעתי. להיפך, יש להעריך את רצון הגוף המרכזי של החברה; הוא התקדם לכיוון של הבטחת החירויות הנכונות, ניסה לחסל עוולות ואי שוויון והתמודד בנחישות עם שחיתות כלכלית. חיזוק ההון החברתי והלכידות הלאומית לא יתאפשר ללא מתן תשומת לב לדרישות אלו. יחד עם זאת, ניהול משא ומתן מאוזן ויציב, לצד עמידה מול פזרנות מוטלות, הוא הכרח שאין להכחישו; משא ומתן אשר, תוך הגנה על הישגי השטח, יכול להבטיח את הישרדותה המכובדת של המדינה, את שלמותה הטריטוריאלית של איראן ואת הביטחון המובנה של האזור בשיתוף כל הצדדים. אבל יש שאלות רציניות בפני החברה:
آیا ممکن است غرب زده نبوده و نگران جنگ باشد؟
مگر می شود اصلاح طلب نبود اما نگران جنگ بود؟
آیا او نمی تواند منتقد غرب باشد اما نگران جنگ باشد؟
آیا نمی توان رویای جهانی بدون کنترل آمریکا را دید اما نگران جنگ بود؟
نمی توان به دلاوری های نیروهای نظامی در کشور افتخار کرد، اما آیا او نگران جنگ بود؟
آیا نمی توان از کاهش تاب آوری اجتماعی و جنگ ترسید؟
آیا نمی توان از زیرساخت ها، حاکمیت ملی و توان دفاعی و جنگی هراس داشت؟
האם הוא לא יכול להיות גם צמא דם לקורבנות וגם לקדושי התוקפנות וגם מודאג מהתפוררות איראן ומלחמת האזרחים? דאגה למלחמה אין פירושה התעלמות מפשעי ישראל, התעלמות מהתנגדות או ספק בפטריוטיות. אפשר להיות גאה בהתנגדות, להיות ביקורתי כלפי המערב ונגד שליטה, ובמקביל להישאר מודאגים ממאזן הכוחות ומהמדינה שנקלעה למלחמה אינסופית. מה יקרה אם ניכנס למלחמה הבאה רק על סמך רגשות פטריוטיים טהורים, ביקורת על המערביות והאנטי-ישראליות, אבל לא נדאג למאזן הכוחות ולהשלכות של מלחמה ארוכה? מה אם הלוחם, עם כל יכולתו התוקפנית, מרחיב שוב את היקף הסכסוך?