נקודת מפנה היסטורית והצורך לשמר את חוסנה של החברה האיראנית הגיע הזמן שהממשלה תגן על שלמותה הטריטוריאלית של המדינה, על ההישגים של העם המתקרב והעמיד באיראן על ידי הצגת סמכות בזירה הלאומית, האזורית והבינלאומית, ותנקוט צעדים לחיזוק הלכידות הלאומית והחברתית. במצב הנוכחי, על הממשלה להציג את הרציונליות והסמכות של המשילות מול הקיצונים הרדיקליים משני צדי הקשת הפוליטית לטובת הגוף המקסימלי של החברה ולחסום את דרכו של כל אופורטוניזם סיעתי. להיפך, יש להעריך את רצון הגוף המרכזי של החברה; הוא התקדם לכיוון של הבטחת החירויות הנכונות, ניסה לחסל עוולות ואי שוויון והתמודד בנחישות עם שחיתות כלכלית. חיזוק ההון החברתי והלכידות הלאומית לא יתאפשר ללא מתן תשומת לב לדרישות אלו. יחד עם זאת, ניהול משא ומתן מאוזן ויציב, לצד עמידה מול פזרנות מוטלות, הוא הכרח שאין להכחישו; משא ומתן אשר, תוך הגנה על הישגי השטח, יכול להבטיח את הישרדותה המכובדת של המדינה, את שלמותה הטריטוריאלית של איראן ואת הביטחון המובנה של האזור בשיתוף כל הצדדים. אבל יש שאלות רציניות בפני החברה:
האם ייתכן שהוא לא התמערב אלא מודאג מהמלחמה?
האם ייתכן שהוא לא היה רפורמיסט אלא מודאג מהמלחמה?
האם הוא לא יכול להיות ביקורתי כלפי המערב אבל מודאג ממלחמה?
האם אי אפשר לחלום על עולם ללא שליטה אמריקאית אבל היה מודאג ממלחמה?
אי אפשר להתגאות בגבורה של כוחות הצבא במדינה, אבל היה מודאג מהמלחמה?
האם אי אפשר לחשוש מהירידה של החוסן החברתי והמלחמה?
האם אי אפשר לחשוש מתשתיות, ריבונות לאומית ויכולות הגנה ומלחמה?
האם הוא לא יכול להיות גם צמא דם לקורבנות וגם לקדושי התוקפנות וגם מודאג מהתפוררות איראן ומלחמת האזרחים? דאגה למלחמה אין פירושה התעלמות מפשעי ישראל, התעלמות מהתנגדות או ספק בפטריוטיות. אפשר להיות גאה בהתנגדות, להיות ביקורתי כלפי המערב ונגד שליטה, ובמקביל להישאר מודאגים ממאזן הכוחות ומהמדינה שנקלעה למלחמה אינסופית. מה יקרה אם ניכנס למלחמה הבאה רק על סמך רגשות פטריוטיים טהורים, ביקורת על המערביות והאנטי-ישראליות, אבל לא נדאג למאזן הכוחות ולהשלכות של מלחמה ארוכה? מה אם הלוחם, עם כל יכולתו התוקפנית, מרחיב שוב את היקף הסכסוך?