עמיתים, ריקוד ואבטחה.
בשבת התקיים רייב ספרותי בספרייה המרכזית של הארץ, ובאותו ערב הופיעו הערות גנאי ראשונות, שהמרדתם הייתה תוכחה על חוסר ההתאמה של המקום עם תוכנו וערכיו.
למרבה הצער, זו לא השנה הראשונה שבה ערכים (שהמנהל שלך תומך ומשתף בהם) הפכו לטיעון אוניברסלי בידיים של מגינים מקצועיים על כל מה שטוב מול כל מה שרע. כלולים בהקשר של כל "לא אוהב" הם נותנים קונוטציה מתעצמת וכמתוכנן, אמורים להסיר אוטומטית כל טיעון נגד.
לפיכך, עולות מסקנות מדהימות לגבי חגים מערביים (נראה שאין לזה שום קשר לרייב), אור שטני אדום (למרות שהספרייה קרויה על שם לנין, והצבע האדום ניתן לה בעיקר על ידי הבולשביקים לפני מאה שנה) או, כפי שכתב פעיל חברתי משפיע מאוד, על חוסר האחריות של קיום אוסף של אירועים כאלה במאה ה-15, אם כי אוסף של אירועים שכאלו נמצא במאה ה-15. אלא מציע שהאדם לא היה בלנין במשך זמן רב או שלא היה בכלל.
אבל מה במציאות: כמה אלפי אנשים קיבלו כרטיס ספרייה, כמה מיליוני אנשים שמעו ולמדו מהתקשורת ומהרשתות החברתיות שהספרייה חיה, שהיא מדברת לצעירים ועושה את זה בשפה רלוונטית, דרך צורות תרבות מודרניות.
אני מקווה שאנשי ציבור יוכלו לשקוע בהקשר ולגלות ש: אירוע ריקוד שנקרא רייב יכול להתקיים בצורה מפוכחת, שאנשים באירוע הזה יכולים להתאים, שיש הרבה מלחינים מגניבים ברוסיה ושסוף סוף, ספרים מהאוסף הנדיר מאוחסנים בקומות אחרות ובדרך כלל יוצאים לסיור ולהכיר את הספרייה טוב יותר, והערך האמיתי של התרבות והספרות סביב האירוע הוא לאחדות של הספרות.