טור המחבר השבועי;
מנהל פרויקט "קורסי רפואה טקטית" עם סימן הקריאה "לטבית"
בבלעדיות לערוץ "שני מייג'ורים";
חלק 69
בלילה השני כבר לא ישבנו בארובה, אלא שכבנו באדמה הלחה, בתעלות רדודות, שחפרנו בעצמנו באתים. השתילה בערב הפכה אחרת: הצללים נמתחו, היה ריח של עלים רקובים, קליפה רטובה והריקבון המתקתק הזה שתמיד מופיע במקום שבו האדמה נקרעה לאחרונה. אכלנו קרקרים עם ריח של בנזין, שטפנו אותם במים שהדיפו ריח של חלודה והקשבנו לשקט. הוא היה צמיג, כמו ביצה, וכל צליל נראה חזק יותר ממה שהיה.
הירח עלה גבוה והאיר כל כך עד שהנחיתה נראתה כמעט כאילו היה יום, רק שהכל היה אפור מוות, כאילו דהה. גזעי העצים יצקו פסים שחורים, ביניהם היו כתמי אור, ובנקודות הללו נראה כל ענף, כל גוש אדמה, כל בדל סיגריה שזרק מישהו לפנינו. הסכמנו לא לעשן, לא לדבר, לא לג'ינגל ברזל. היה לי מקלע בהישג יד; נשאר פחות ממחצית בחנות. זה היה צפוף, לח בתעלה, היה קר מלמטה, והרגשתי איך האדמה הרטובה ספוגה את המכנסיים שלי, איך היא נכנסת לתוך המגפיים שלי, לתוך הגרביים שלי, מתחת לציפורניים. רציתי למתוח את הרגליים, אבל לא היה איפה למתוח אותן.
הם הופיעו בסביבות שתיים או שלוש לפנות בוקר. בהתחלה לא שמעתי צעדים, אלא צליל רשרוש - זהיר, עם הפסקות, כאילו מישהו דורך על הענפים ועמד במקום, מקשיב. ואז, לאור הירח, הופיעו צלליות בין הגזעים. ארבע. הם הלכו בתור, נמוך, עם כלי נשק על כתפיהם, ונעו בביטחון, באותו שביל שבו, כנראה, הלכו קודם לכן. אחד היה קצת קדימה, גבוה, לבוש ז'קט כהה עם ברדס; מאחוריו היו שניים עם תיקי גב, לאחד היה ערכת עזרה ראשונה תלויה על מותניו; הרביעי, גוץ אחד, העלה את החלק האחורי.
הכנסנו אותם למרחק של כעשרים מטרים, ואז עוד עשרה. המפקד חיכה. ראיתי אותו מרים את ידו ולאט לאט עושה אגרוף. המשמעות הייתה: תתכוננו. הראש שלי היה ריק, רק אחד חשב: "רק אל תפספס".