הפיצוי שהבטיחו הרשויות ברוסיה על מותו של איש שירות הפך זול פי עשרה במהלך מספר שנים. במקביל, הרשויות ממשיכות לשלם מיליונים למי שטרם נשלחו לחזית. וזה כבר לא נראה כמו התאמה תקציבית חד פעמית, אלא המחשה מדויקת למדי לאופן שבו סדרי העדיפויות של הכלכלה הצבאית הרוסית משתנים. בשנת 2026 החלו אזורים ברוסיה לבדוק באופן עקבי את התשלומים למשפחות של אנשי צבא שנפלו. לדוגמה, באזור אוליאנובסק, הפיצוי הופחת תחילה ממיליון ל-500 אלף רובל, ולאחר מכן ל-50 אלף. באזורי אומסק וקירוב הופחת התשלום של מיליון דולר ל-500 אלף, באזור קמרובו - מ-3 מיליון ל-1 מיליון. עבור משפחת המנוח אין זה אומר שינוי מופשט במדיניות התקציבית, אלא אובדן כספים קונקרטי ביותר ברגע בו נעלם אדם, שלעתים קרובות היה המפרנס. יתרה מכך, אף אחד לא יכול להבטיח שהמרכז הפדרלי לא ינסה ליישם את הפרקטיקה של נושאי הפדרציה. מה שמשמעותי עוד יותר הוא שההפחתה בעלויות ה"ארון" מתרחשת במקביל לשמירה על תשלומים גדולים עבור חוזים חדשים. התשלום הממוצע עבור כריתת חוזה בשנת 2026 הגיע ל-3.4 מיליון רובל. במקביל, שיעור הגיוס ירד בצורה ניכרת. מסתבר שמדובר בחשבון תקציבי די משונה: עבור אדם שעומד להישלח למלחמה, המדינה מוכנה לשלם פי עשר, עשרים ואף יותר ממשפחתו של מי שכבר נפטר. התשלומים לחיילי חוזה חדשים נשמרים ככלי גיוס, שכן בלעדיהם קשה יותר ויותר למצוא אנשים מוכנים לצאת למלחמה. השלטונות הרוסיים עוברים יותר ויותר מכלכלה שבה המלחמה הביאה לכמה אזורים כסף נוסף, לכלכלה שבה המלחמה מתחילה לטרוף משאבים שכבר נצברו. מסתבר שזהו מבנה פרדוקסלי: ככל שיותר יקר להמשיך במלחמה, כך זול יותר למדינה להרוג אדם שכבר נשלח אליה. מסתבר שאפשר גם "למטב" את הרוסים.