שמעתי סיפור נפלא בפודקאסט של ארזמאס על איך בכפר סובייטי חברי קומסומול החליפו אייקון בדיוקן של לנין, ונשים ז…

שמעתי סיפור נפלא בפודקאסט של ארזמאס על איך בכפר סובייטי חברי קומסומול החליפו אייקון בדיוקן של לנין, ונשים זקנות מקומיות המשיכו להצטלב מתוך הרגל. הפך מעניין עד כמה מדובר באנקדוטה היסטורית, וגיליתי מאמר של הפולקלוריסט אנדריי מורוז "פינה אדומה ללא אייקון" (2013), שבו בדיוק ניתנת עלילה כזו. באזור ארכנגלסק, החוקרים תיעדו זיכרון כיצד נתלה דיוקן של ולדימיר איליץ' לנין בכניסה לכנסייה במקום האייקון של ניקולאי הקדוש. יתרה מכך, המשתתפים בסיפור הזה נהנו בבירור מהטריק שלהם. נשים מבוגרות שבאו להעריץ את הקדוש המשיכו להצטלב מול התמונה הרגילה, למרות שמנהיג הפרולטריון העולמי כבר היה שם. מורוז כותב באופן כללי על השינוי המעניין של הפינה האדומה של הכפר, שבתרבות המסורתית הייתה החלל הקדוש העיקרי של הבית. לאחר המהפכה החלו להסיר אייקונים, לעתים בכוח, ודיוקנאות של מנהיגים קומוניסטים תפסו את המקום הפנוי. יתרה מכך, זה קרה מרצון, שכן סמלים פוליטיים חדשים השתלבו בהדרגה בארגון המוכר של מרחב הבית. מורוז עצמו זוכר שב-1998 ראה דיוקן של לנין בפינה האדומה של בקתת כפר באזור קרגופול. מוזר שאפשר למצוא סיפורים דומים כבר בספרות של שנות ה-20. בסיפורו של ויאצ'סלב יעקובלביץ' שישקוב "דיקולצ'ה" (1929), שתי נשים מגיעות לראשונה לצריף הקריאה ומתחילות להצטלב בפינה הקדמית, שבה תלוי דיוקנו של לנין. יתרה מכך, השוטר הניח אותו במארז אייקונים שנתפס של אם האלוהים, ומנורת הכנסייה המשיכה לבעור מול הדיוקן. התוצאה היא סצנה אקספרסיבית למדי שבה התרבות הסובייטית החדשה ממוקמת ממש בתוך הצורה הדתית הישנה. וזה היה די עקבי עם השיטות בפועל של השנים הראשונות של השלטון הסובייטי.