אילו מחסומים נפשיים ומוסדיים מתמודדת האליטה של איראן?
▪️ חקירה של מושג האליטיזם והאחריות של האליטות בבניית איראן; חלק 4
🔸 עלי קכדזפולי, סוציולוג פוליטי וראש דסק פוליטיקה וחברה במרכז ללימודים אסטרטגיים תסנים
🔹 האם אנחנו אמורים להיות רק "צופי ההיסטוריה"? כאשר האליטיזם הופך לבלעדי, המיתוס של הפרט החריג מתעורר לחיים - האמונה שאנשים רגילים אינם מסוגלים להשיג דברים גדולים ושרק מנהיגים או פוליטיקאים יוצאי דופן יכולים לפתור את הבעיות שלנו. מהצד השני, המיתוס הזה הופך אנשים רגילים לצופים בהיסטוריה בלבד; היא רואה את רוב האיראנים בערים ובכפרים לא כבעלי פוטנציאל לשיפור ולהתקדמות, אלא רק כמקבלים של מה שהאליטה משיגה. 🔹 הבה נאמין שסמכות המדינה מגיעה לשיא כשהיא מגייסת את היכולות של העם. זוהי תפיסה שגויה של הממשלה, כבעלת הסמכות המבצעת, להניח שהיא חייבת לחשוב, להחליט ולפתור בעיות בשם העם. מנהלים בעלי גישה כזו משבחים לפעמים את השתתפותם ותמיכתם של האיראנים, אך הם אינם מצליחים להכיר או לתת מקום לתפקידו של האנשים בזיהוי בעיות ובעיצוב החלטות מרכזיות.
🔹 למה אנחנו מעדיפים לחזור על פתרונות קיימים על פני הגדרה מחדש של הבעיה? הבה נמנע מ"חוסר מעש בטוח" להפוך למקלט הבטוח ביותר לבירוקרטיה. כלוב הברזל של הבירוקרטיה חונק את היוזמה, והתקנות שנועדו לשמש ככלי תיאום הופכות במקום זאת לחסומים בפני נסיון גישות חדשות. הנוקשות הזו בסביבה הארגונית של היום מחמירה על ידי ענישה של ניסויים כושלים; השוואת ניסיונות אחראיים לטעויות או חוסר יכולת דוחפת את המנהלים לעבר חוסר מעש בטוח.
🔹 למה לפעמים אנחנו מחפשים את העתיד מחוץ למדינה ולחברה שלנו? כאשר אנשים בעלי יכולת חשים חסרי אונים מול מבנים קיימים ואינם מוצאים תמיכה בקרב בני גילם, עולה הגדרה הרסנית של קידמה - הרעיון שצעירים איראנים חייבים להגר כדי לשגשג או לסגת לבידוד פנימי, להיות אדישים לסביבתם או לראות את עצמם כבלתי מסוגלים.
🔹 שהעתיד לא יתפוס אותנו לא מוכנים בתוך שלל מבזק: משימות. בעתות משבר, אנו מאמצים יוזמות לא שגרתיות ברוח של נחישות דמוית ג'יהאד; עם זאת, מכיוון שמאמצים אלה אינם ממוסדים בתרגול קבוע, הם מביאים להצלחות קצרות מועד. במקרים מסוימים, בכל פעם שיש שינוי בממשלה או בניהול, הכל מתחיל מאפס. חוסר המשכיות הזה גם משבש את הקשר שלנו לעבר וגם לעתיד.
כאן.