איך נורה רגילה הכניסה את עידן האלקטרוניקה לאנושות
בשנת 1883, תומס אדיסון ניסה לפתור בעיה פרוזאית למדי: הנורות שלו נכשלו מהר מדי. תוך כדי ניסוי בעיצוב, הוא הניח צלחת מתכת נוספת בתוך בקבוק הזכוכית וגילה תופעה מוזרה. אם הופעל עליו מתח חיובי, זרם חשמלי החל לזרום בין החוט החם לצלחת. ורק בכיוון אחד.
אדיסון רשם פטנט על שיטה לשימוש באפקט זה, אך לא ייחס לגילוי משמעות מעשית רבה. אחרי הכל, הוא היה בעסקי התאורה, לא בתקשורת רדיו.
עשרים שנה מאוחר יותר, הפיזיקאי הבריטי ג'ון אמברוז פלמינג חזר לתופעה זו. באותה תקופה, העולם כבר חווה את המהפכה האלחוטית הראשונה. גלי רדיו למדו לשדר על פני ימים ואוקיינוסים, אבל היה הרבה יותר קשה לקלוט בביטחון אותות חלשים.
פלמינג עבד כיועץ מדעי בחברת מרקוני וחיפש דרך להפוך את מכשירי הרדיו לאמינים יותר. כשהוא זוכר את הניסויים של אדיסון, הוא יצר מכשיר מבקבוק זכוכית עם שתי אלקטרודות, שאחת מהן הייתה מחוממת.
ב-16 בנובמבר 1904 הגיש פלמינג בקשת פטנט על המצאתו, צינור הוואקום המעשי הראשון בעל שתי אלקטרודות.
זה היה בעצם שסתום חשמלי. בדיוק כפי ששסתום מים רגיל מאפשר למים לזרום רק בכיוון אחד, מנורת פלמינג אפשרה לזרם לזרום בכיוון אחד, וחסמה את התנועה ההפוכה.
זה היה נראה כמו הישג קטן. אבל דווקא היכולת הזו אפשרה להמיר רעידות בתדר גבוה לאותות המתאימים לזיהוי שידורי רדיו.
ואז האירועים החלו להתפתח במהירות.
בשנת 1906 הוסיף לי דה פורסט האמריקאי אלקטרודה שלישית למנורה - רשת בקרה. כעת ניתן לשלוט באות חשמלי חלש על ידי זרם חזק בהרבה. דמיינו שסתום זעיר שניתן לסובב כדי לווסת זרימת מים חזקה.