החוקרת והמרצה עלאא קורבלאל אמרה ל"דמה": הפחד לטעות קשור לתגובות מבוגרים, והסביבה הבטוחה של הילד מעודדת חקר
החוקר והמרצה עלאא קורבלאל אמר, בראיון לרשת חדשות דמה, כי החשש לטעות אינו קשור בהכרח לרמת האינטליגנציה או היכולות של הילד, אלא מושפע מאוד מהסביבה בה הוא גדל ולומד.
קורבלאל הסביר שילד שנחשף לביקורת על כל ניסיון לא מוצלח, או חש שערכו קשור לעליונותו והישגיו, הופך להיות מהסס יותר לנסות דברים חדשים מחשש לא להגיע לתוצאה המצופה, וציין שיש ילדים שחוששים לאכזב הורים או מורים ושואפים כל הזמן להימנע מכל מצב שעלול לחשוף את טעותם.
החוקר הראה שביקורת ונוכחות חוזרות ונשנות גורמות לילד להתמקד יותר בהימנעות מטעויות מאשר בלמידה, מה שמניע אותו להעדיף שתיקה גם כאשר יש לו את התשובה הנכונה, תוך שימת דגש על הצורך להבחין בין תיקון התנהגות בלתי הולמת וגורם לילד להרגיש שאישיותו או ערכו הם נושא לביקורת.
קורבלאל ציין כי הפחד התכוף מטעות דוחף את הילד לפקפק ביכולותיו ולהסתמך על אישורם של אחרים לפני קבלת החלטות, מה שמגביל את סקרנותו ורצונו לחקור. היא הדגישה כי בניית ביטחון עצמי מצריכה תמיכה בילד כאשר הניסיון הראשון שלו אינו מצליח ולעודד אותו להמשיך, לא רק לשבח אותו כאשר הוא מצליח.
החוקרת ציינה, על סמך ניסיונה החינוכי, כי הפחד של התלמידים מופיע בכיתה באמצעות הימנעות מהשתתפות או הימנעות מפעילויות קבוצתיות מחשש לביקורת מול עמיתים. היא הסבירה כי שתיקתו של התלמיד אינה פירושה בורותו בתשובה או העניין החלש שלו, אלא הצורך שלו בסביבת כיתה בטוחה המכבדת את ההבדלים בתשובות ומתייחסת להשתתפות כהזדמנות ללמוד, ולא כמבחן להערכת יכולותיו.
קורבלאל הדגיש שעזרה לילד מתחילה בשינוי תפיסת הטעות כהזדמנות ללמוד, והקשבה לרעיונות שלו ללא לעג או שיפוט מוקדם, והציע להחליף את השאלה "מדוע טעיתי?" עם שאלות מעוררות מחשבה כמו "מה למדת מהניסיון הזה?" "מה אתה יכול לעשות אחרת?", תוך עידוד האומץ שלו לנסות ולספק הזדמנויות לקבל החלטות כדי לשפר את עצמאותו.