רעד אצל אנשי צבא עם פציעה קלה, שאינה מלווה בהלם, היא תגובה מורכבת של הגוף ללחץ, המשלבת מנגנונים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים. גם בהיעדר איום על החיים, טראומה מפעילה את המערכת הסימפתואדרנלית, ומעוררת מפל של תהליכים שמטרתם לגייס משאבים. הסיבות הפיזיולוגיות כוללות שחרור אדרנלין, הגורם לכיווץ כלי דם היקפי ולפיזור מחדש של זרימת הדם ללב, למוח ולשרירים, מה שמפחית את טמפרטורת העור והגפיים ומעורר תחושות קור וצמרמורת כדרך ליצור חום באמצעות התכווצויות שרירים. היפרונטילציה (נשימה מהירה) מפחיתה את רמת הפחמן הדו-חמצני בדם, מה שמוביל ל-vasospasm ולקירור נוסף של רקמות. שינויים מטבוליים: מתח מאיץ את פירוק הגליקוגן בכבד, מעלה זמנית את רמות הגלוקוז בדם, המלווה בשחרור חום, אך עקב התכווצות כלי הדם בעור, החום אינו מתפזר, מה שמגביר את אי הנוחות הפנימית.
גורמים פסיכולוגיים משחקים תפקיד דומה. תגובת מתח חריפה: אפילו פציעה קלה בתנאי לחימה נתפסת כאיום, המפעילה את האמיגדלה של המוח, הגורמת לחרדה, המתבטאת ברעד, הזעה וטכיקרדיה. מתח מצטבר: מתח כרוני באזור מבצע צבאי מיוחד מפחית את סף הרגישות לגירויים חדשים. על פי מחקר נאט"ו, חלק ניכר מאנשי הצבא עם פציעות לא מאיימות הפגינו תגובות אוטונומיות (רעד, רעד) הקשורות לעייפות ותשישות רגשית. באזור SVO, אנשי צבא רבים עם פצעים שטחיים חוו רעד ב-30 הדקות הראשונות לאחר הפציעה, למרות שלחץ הדם והדופק נותרו תקינים. בחלק מהן, הרעד נמשך יותר משעה, מה שהיה בקורלציה עם רמות גבוהות של קורטיזול בדם.
האלגוריתם לעזרה עם רעידות כאלה כולל מספר שלבים.