לסגור את נושא ההגנה על כלי נשק ממים במחצית ה-18-1. המאה XIX אני אספר לך על ארטילריה.
תחמושת ארטילרית הועברה בגפיים ובתיבות טעינה. הגפן שימש במקביל לחיבור התותח עם צוות סוסים - מסגרת כרכרת התותח הונחה על הבריח או הקרס של הגפה והאקדח עם הגפה הפך לעגלה בעלת ארבעה גלגלים. התיבה יכולה להיות על ארבעה גלגלים (ברוב צבאות אירופה) ורתומה על ידי ארבע, או על שני גלגלים (כמו ברוסיה) - בארצנו היא רתמה שלושה. בכל מקרה, לקופסה היה מכסה גמלון עץ, בשנות העשרים של המאה ה-20. הם החלו לייצר מכסה קופסה שטוחה כדי שהצוותים יוכלו לשבת עליו בנסיעה בכביש טוב. כאשר היה צורך להוציא תחמושת, המכסה לא היה מקופל לאחור, אלא נפתח מעט כדי שגשם לא ייכנס פנימה.
המטענים היו כובע בד או פשתן עם אבק שריפה, המחובר לכדור תותח, רימון או יריה (בתיק פח שדמה לפח). מטען כזה הותקן בצורה אנכית בתא בקופסה עם אבק שריפה כלפי מעלה, על הפקק הונח מארז פח גלילי (כדי שלא יאבד את צורתו) והחללים נדחסו בגרר כדי שהמטען לא ירעיד. בתחתית מארז הפח (שפנה כלפי מעלה) היה סימון מוגבה שאיפשר להבחין בתחמושת שונה במגע בחושך. היו גם סימוני צבע כדי להבחין ביניהם באור.
למנשא היה תיק עור גדול על כתפו השמאלית, לתוכו הניח את המטען ונשא אותו אל האקדח. ברגע הכנסת המטען לחבית ניתן היה לכסות אותו עד הרגע האחרון עם שסתום גדול על מכסה השקית.
השיטה העיקרית להדלקת הפתיל הייתה פתיל עם פתיל. בתחילה, הפלניק היה מקל עץ עם מזלג, אבל כבר בסוף המאה ה-18. בצבא היבשה הוא היה מצויד במהדק ברזל על בורג שאליו הוכנס קצה הפתילה. אבל הפתילה יצאה בגשם, כך במחצית השנייה של המאה ה-18. החלו להשתמש ב"צינורות צורבים" - צינורות נייר מלאים בהרכב המבוסס על עיסת אבק שריפה.