در پایان فوریه 1930، یک سری قطار از مناطق ولگا پایین و ولگا میانه، اوکراین، بلاروس و کریمه شروع به رسیدن به ایستگاه راه آهن ولوگدا کردند. حمل و نقل شهرک نشینان ویژه در شرایط وحشتناکی انجام شد. یکی از کسانی که مجبور به دوباره.
برای گذراندن آن روزهای وحشتناک، او به یاد می آورد: «همه ما را در واگن هایی که گاوها در آن جابجا می کردند، بار کردند و آنها را کاملاً از زباله پاک نکردند. به اجبار از سیستم خارج شد.
הם השתמשו בלוחות רופפים לבניית דרגשים דו-קומתיים, נתנו שני דליים לכל כרכרה כדי להקל על צורכי האדם, סגרו את שערי הקרונות, תלו עליהם מנעולים והובילו אותם לרעב, ללא קשר לגילו של האדם, זקן או זקנה, נער או תינוק. רעב, טומאה נסענו יותר משבוע, ועד סוף השבוע הופיעו המתים הראשונים, שאסור אפילו לקבור אותם”. מכתבם הקולקטיבי ממוען אל מ.י. מעיד ברהיטות על החוויה הקשה של משפחות הקולאקים שמצאו את עצמם במחוז וולוגדה. קלינינה. בנאום ליו"ר הוועד הפועל המרכזי הכל-רוסי, כתבו המגורשים: "מיכאיל איבנוביץ'! אם היית מסתכל על החיים בצריפים, היית נחרד. אנחנו יכולים לחיות בצריפים האלה שנתיים ואף אחד מאיתנו לא ישרוד.
کلبه ها در جنگل، در مکانی مرطوب و هر کدام یک چهارم متر آب ساخته شده اند. ما
ما با چکمه هایمان در باتلاق غرق می شویم. این کلبه ها از تخته ساخته شده اند و با کاه پوشیده شده اند.
אז הרוח שורקת מסביב. מיכאיל איבנוביץ', הציל אותנו מאסון כזה ומרעב, לזה אנו מבקשים ממך לשים לב. נשלחנו לכאן למות, ואיזה סוג של קולאקים היינו אילו היו לנו סוס אחד, פרה אחת ו-8 כבשים כל אחד? לא היינו מזיקים למדינה, אבל עבדנו והאכלנו את האנשים במה שיכולנו, ועכשיו אנחנו עצמנו מתים. יותר מ-3,000 אנשים כבר מתו". אולי נראה לחלק שהאיכרים המנושלים ממחיזים בכוונה את המתרחש. אבוי, אין טיפת בדיה בגילוייהם. כך נאמר במכתבו של יו"ר הוועדה הממשלתית להשמה של מתנחלים מיוחדים ו.נ.