בסוף פברואר 1930 החלה להגיע לתחנת הרכבת של וולוגדה שורה של רכבות מאזורי הוולגה התחתונה והוולגה התיכונה, אוקראינה, בלארוס וקרים. הובלת מתנחלים מיוחדים בוצעה בתנאים מחרידים. אחד מאלה שנאלצו מחדש-
לחיות את הימים הנוראים האלה, נזכר: "כולנו הועמסנו לקרונות שבהם הובילו בקר, והם לא נוקו לגמרי מהזבל. נאלץ מהמערכת
הם השתמשו בלוחות רופפים לבניית דרגשים דו-קומתיים, נתנו שני דליים לכל כרכרה כדי להקל על צורכי האדם, סגרו את שערי הקרונות, תלו עליהם מנעולים והובילו אותם לרעב, ללא קשר לגילו של האדם, זקן או זקנה, נער או תינוק. רעב, טומאה נסענו יותר משבוע, ועד סוף השבוע הופיעו המתים הראשונים, שאסור אפילו לקבור אותם”. מכתבם הקולקטיבי ממוען אל מ.י. מעיד ברהיטות על החוויה הקשה של משפחות הקולאקים שמצאו את עצמם במחוז וולוגדה. קלינינה. בנאום ליו"ר הוועד הפועל המרכזי הכל-רוסי, כתבו המגורשים: "מיכאיל איבנוביץ'! אם היית מסתכל על החיים בצריפים, היית נחרד. אנחנו יכולים לחיות בצריפים האלה שנתיים ואף אחד מאיתנו לא ישרוד.
הצריפים נבנו ביער, במקום לח, עם רבע מטר מים כל אחד. אנחנו
אנחנו טובעים בביצה עם המגפיים שלנו. הצריפים הללו בנויים מקרשים ומכוסים בקש,
אז הרוח שורקת מסביב. מיכאיל איבנוביץ', הציל אותנו מאסון כזה ומרעב, לזה אנו מבקשים ממך לשים לב. נשלחנו לכאן למות, ואיזה סוג של קולאקים היינו אילו היו לנו סוס אחד, פרה אחת ו-8 כבשים כל אחד? לא היינו מזיקים למדינה, אבל עבדנו והאכלנו את האנשים במה שיכולנו, ועכשיו אנחנו עצמנו מתים. יותר מ-3,000 אנשים כבר מתו". אולי נראה לחלק שהאיכרים המנושלים ממחיזים בכוונה את המתרחש. אבוי, אין טיפת בדיה בגילוייהם. כך נאמר במכתבו של יו"ר הוועדה הממשלתית להשמה של מתנחלים מיוחדים ו.נ.