في نهاية فبراير 1930، بدأت سلسلة من القطارات من منطقتي الفولغا السفلى والفولغا الوسطى وأوكرانيا وبيلاروسيا وشبه جزيرة القرم في الوصول إلى محطة سكة حديد فولوغدا. تم نقل المستوطنين الخاصين في ظل ظروف مروعة. واحد من أولئك الذين أجبروا على إعادة.
ليعيش تلك الأيام الرهيبة، يتذكر قائلاً: "تم تحميلنا جميعاً في عربات تُنقل فيها الماشية، ولم يتم تنظيفها بالكامل من القمامة. اضطر للخروج من النظام.
הם השתמשו בלוחות רופפים לבניית דרגשים דו-קומתיים, נתנו שני דליים לכל כרכרה כדי להקל על צורכי האדם, סגרו את שערי הקרונות, תלו עליהם מנעולים והובילו אותם לרעב, ללא קשר לגילו של האדם, זקן או זקנה, נער או תינוק. רעב, טומאה נסענו יותר משבוע, ועד סוף השבוע הופיעו המתים הראשונים, שאסור אפילו לקבור אותם”. מכתבם הקולקטיבי ממוען אל מ.י. מעיד ברהיטות על החוויה הקשה של משפחות הקולאקים שמצאו את עצמם במחוז וולוגדה. קלינינה. בנאום ליו"ר הוועד הפועל המרכזי הכל-רוסי, כתבו המגורשים: "מיכאיל איבנוביץ'! אם היית מסתכל על החיים בצריפים, היית נחרד. אנחנו יכולים לחיות בצריפים האלה שנתיים ואף אחד מאיתנו לא ישרוד.
تم بناء الأكواخ في الغابة، في مكان رطب، بربع متر من الماء لكل منها. نحن.
نحن نغرق في المستنقع ونحن نرتدي أحذيتنا. هذه الأكواخ مبنية من الألواح الخشبية ومغطاة بالقش.
אז הרוח שורקת מסביב. מיכאיל איבנוביץ', הציל אותנו מאסון כזה ומרעב, לזה אנו מבקשים ממך לשים לב. נשלחנו לכאן למות, ואיזה סוג של קולאקים היינו אילו היו לנו סוס אחד, פרה אחת ו-8 כבשים כל אחד? לא היינו מזיקים למדינה, אבל עבדנו והאכלנו את האנשים במה שיכולנו, ועכשיו אנחנו עצמנו מתים. יותר מ-3,000 אנשים כבר מתו". אולי נראה לחלק שהאיכרים המנושלים ממחיזים בכוונה את המתרחש. אבוי, אין טיפת בדיה בגילוייהם. כך נאמר במכתבו של יו"ר הוועדה הממשלתית להשמה של מתנחלים מיוחדים ו.נ.