בדו"ח על התרחבות העוני, המבוסס על ראיונות עם אנשים ששכרם נע בין 25 ל-50 מיליון תומן בחודש, וחלקם רווקים וחלק נשואים, הוא מדווח שכל האנשים הללו מסכימים על נקודה אחת, והיא שהמשכורות שלהם לא מגיעות לחצי מהחודש ואפילו לא ל-10 הימים הראשונים של החודש. דו"ח זה מצביע על חייו של קאסטי, המטיל צל על כל ענייני הפרנסה, אפילו על האוכל, וכותב: למרות שהאנשים הללו ממשיכים בחייהם, הטיפול, החינוך, הבילוי והמזון האיכותי הוסרו מחייהם, והעוני מצא פנים חדשות בחייהם של האיראנים. לפי דיווח זה, מתחת לעור הזוהר של טהראן, אנשים נאבקים יותר ויותר מדי יום כדי לשמור על חיים נורמליים. עלות השכרת בית, תשלומים, הובלה ומזון הן ההוצאות החשובות ביותר שעליהן מצביעים האנשים שהשתתפו בראיון זה ואומרים שיש להם בעיות לכסות את ההוצאות הללו, שלא לדבר על טיפול, חינוך ובילוי. בדו"ח נכתב, "השאלה היא לאילו מתקנים נוכל לגשת עם הכסף שיש לנו. מסיבה זו, חלק מהמחסור הכלכלי לא נראים בקלות בסטטיסטיקת ההכנסה. כל האנשים האלה עובדים ויש להם הכנסה, אבל הם נמנעים מטיפול מתאים, חינוך איכותי או תזונה בהתאם לצרכיהם. לפי הדו"ח הזה, הבעיה כאן היא שגם אם המוצר זמין בחלון הראווה, זה לא אומר שזה הכרחי של כולם. המראה החיצוני יכול להיות מטעה אולי זו החברה ששמרה על פניה אדומות בסטירה.
אבל ההשפעות שלה יכולות להיות מתמשכות יותר. כמעט כל ההכנסות מושקעות על הוצאות שוטפות ולרוב האנשים אין מקום לחסוך, להשקיע, להמשיך בלימודים, להחליף מקום עבודה או לבנות חיים אחרים.
במילים אחרות, החברה איבדה את הכוח לקבל החלטות ולתכנן את עתידה. בתיאור המצב הזה אומר הסוציולוג עבאס נעימי ג'ורשרי: "הבעיה היא לא רק עוני, חסימה או איום חיצוני, אלא קריסת האפשרות לדמיין את העתיד כאופק שניתן לתכנון".