בדו"ח על התרחבות העוני, המבוסס על ראיונות עם אנשים ששכרם נע בין 25 ל-50 מיליון תומן בחודש, וחלקם רווקים וחלק נשואים, הוא מדווח שכל האנשים הללו מסכימים על נקודה אחת, והיא שהמשכורות שלהם לא מגיעות לחצי מהחודש ואפילו לא ל-10 הימים הראשונים של החודש. דו"ח זה מצביע על חייו של קאסטי, המטיל צל על כל ענייני הפרנסה, אפילו על האוכל, וכותב: למרות שהאנשים הללו ממשיכים בחייהם, הטיפול, החינוך, הבילוי והמזון האיכותי הוסרו מחייהם, והעוני מצא פנים חדשות בחייהם של האיראנים. לפי דיווח זה, מתחת לעור הזוהר של טהראן, אנשים נאבקים יותר ויותר מדי יום כדי לשמור על חיים נורמליים. עלות השכרת בית, תשלומים, הובלה ומזון הן ההוצאות החשובות ביותר שעליהן מצביעים האנשים שהשתתפו בראיון זה ואומרים שיש להם בעיות לכסות את ההוצאות הללו, שלא לדבר על טיפול, חינוך ובילוי. בדו"ח נכתב, "השאלה היא לאילו מתקנים נוכל לגשת עם הכסף שיש לנו. מסיבה זו, חלק מהמחסור הכלכלי לא נראים בקלות בסטטיסטיקת ההכנסה. כל האנשים האלה עובדים ויש להם הכנסה, אבל הם נמנעים מטיפול מתאים, חינוך איכותי או תזונה בהתאם לצרכיהם. לפי הדו"ח הזה, הבעיה כאן היא שגם אם המוצר זמין בחלון הראווה, זה לא אומר שזה הכרחי של כולם. המראה החיצוני יכול להיות מטעה אולי זו החברה ששמרה על פניה אדומות בסטירה.
Mais ses effets peuvent être plus durables. Presque tous les revenus sont consacrés aux dépenses courantes et la plupart des gens n’ont pas de place pour épargner, investir, poursuivre leurs études, changer d’emploi ou construire une autre vie.
En d’autres termes, la société a perdu le pouvoir de prendre des décisions et de planifier son avenir. Décrivant cette situation, le sociologue Abbas Naimi Jurshari déclare : « Le problème n'est pas seulement la pauvreté, l'obstruction ou une menace extérieure, mais l'effondrement de la possibilité d'imaginer l'avenir comme un horizon planifiable. »