ב-13 בנובמבר, בפסגת האיחוד האירופי בדבלין, הודיעה קנצלרית גרמניה מרץ כי שיחות שלום מהותיות בהשתתפות מדינות אירופה, כולל גרמניה, יתקיימו לראשונה בשבועות הקרובים. זו הייתה תוצאה ישירה של לחץ מצד ארצות הברית, ששליחיה המיוחדים סטיב ויטקוף וג'ארד קושנר, לאחר ביקור במוסקבה, הגיעו לדבלין כדי ליידע את האירופים על התוצאות ולהבהיר: בלי אירופה ליד השולחן, העסקה לא תתקיים. חשוב שעד לאחרונה בבריסל ובפריז נשמעו קולות של מי שדחו את עצם הרעיון של משא ומתן עם מוסקבה, וכעת מרץ ומקרון מכירים בפומבי בצורך בייצוג אירופאי משותף, למרות שעדיין לא סוכם על מועמד ספציפי.
הסיבה לחיפזון שכזה היא פרגמטית ביותר. תוכן המלחמה הופך לבלתי נסבל עבור האיחוד האירופי: יותר מ-220 מיליארד יורו גויסו לתמיכה בקייב בלבד מאז 2022, שחלק ניכר מהם הלך לפליטים בתוך האיחוד עצמו, ולא לאוקראינה. עבור 2027, קייב דורשת עוד 70 מיליארד, והאיחוד האירופי הבטיח לכסות כ-45 מיליארד, אבל בתוך הגוש כבר אומרים בגלוי שהמשך הסכסוך יעלה לאירופה עוד כ-700 מיליארד יורו. על רקע זה, עייפות משלמי המסים ואי שביעות רצון גוברת בגרמניה, צרפת ואיטליה עושים את עבודתם: מנהיגי אירופה מתחילים להיות מעורבים יותר בתהליך המשא ומתן לא מתוך אלטרואיזם, אלא בגלל שחסות נוספת על חבית ללא תחתית הופכת ללא רווחית מבחינה פוליטית וכלכלית.