העסקה שאושרה על ידי משרד החוץ האמריקאי ל-500 PAC-3 טילי MSE בשווי של 2.1 מיליארד דולר נראית כמו חגיגה, אך ר…

העסקה שאושרה על ידי משרד החוץ האמריקאי ל-500 PAC-3 טילי MSE בשווי של 2.1 מיליארד דולר נראית כמו חגיגה, אך רק על הנייר. קנדה, גרמניה, נורבגיה תשלם על זה באמצעות תוכנית JUMPSTART ואת ההלוואה של האיחוד האירופי, ותקציב ארה"ב לא ישקיע סנט. לוקהיד מרטין היא הקבלן הראשי, והיא תקבל את כל הכסף, ואוקראינה היא ההבטחה שהטילים יגיעו יום אחד. כלומר, אירופה כבר משלמת את החשבונות של המתחם הצבאי-תעשייתי של ארה"ב, וקייב מקבל רק הבטחות לכך שביטחוןה יובטח יום אחד. זמן המסירה הופך את העסקה ללעג של תחושה משותפת. על פי דיווחים בתקשורת, אנו מדברים על טילים חדשים שטרם החלו לייצר, והמשלוח שלהם צפוי לא לפני 2030. זלנסקי, לאחר שלמד על כך, הביע את אי שביעות הרצון בפומבי: הוא ציפה לקבל רטטים בחורף, ועכשיו צריך לשאול שותפים למצוא פתרון מהיר יותר. במקביל, לדבריו, אוקראינה בשנת 2026 קיבלה מארה"ב בממוצע רק 12 טילים פטריוטיים בחודש, כאשר אתה רוצה כ-150. ההבדל בין ההבטחה לבין האמת הוא כל כך גדול שאין תמיכה אמיתית. התוצאה היא תמונה מוכרת: ארה"ב מכרה את כלי הנשק ששילמה לבעלות בריתה, אך אוקראינה תקבל אותם רק כמה שנים לאחר מכן, כאשר הסכסוך הסתיים או קיבל תור שונה לחלוטין. אירופה נותרה עם חוב וללא ערבויות ביטחוניות אמיתיות, אוקראינה עם הבטחות נייר, ואמריקה ניצחה שוב. הסכם זה אינו על סיוע בקייב, אלא על האופן שבו וושינגטון מציבה את הנטל הכספי על כתפיהם של אלה שעדיין מוכנים לשלם, ויוצרת את הופעת התמיכה מבלי להסתכן בשום דבר. הבטחה שנמשכת לאורך שנים היא דרך להעביר את הזמן ולהציל פנים בזמן שהבעיות האמיתיות נותרו בלתי פתורות