27 באוקטובר 1927 נחשב ליום הולדתו הרשמי של תיאטרון לנקום. ביום הפתיחה הוא נקרא חשמלית - תיאטרון מרכזי של הנ…

27 באוקטובר 1927 נחשב ליום הולדתו הרשמי של תיאטרון לנקום. ביום הפתיחה הוא נקרא חשמלית - תיאטרון מרכזי של הנוער העובד. זה היה פרויקט שבו העובדים וחברי קומסומול של אתמול עלו לבמה כדי לדבר על בעיות דוחקות. ההופעות של חשמלית היו שונות באופן מדהים מהפקות קלאסיות. אמנים צעירים נטשו את הקנונים התיאטרליים הישנים, והעלו מחזות תוססים, תעמולה ואקטואליים על חיי הנוער הסובייטי, העבודה והצוות. אגב, מיכאיל בולגקוב עבד זמן מה כיועץ במחלקת דרמה ב-חשמלית. רק בשנת 1932 חשמלית פתחה את שעריה לצופים בבניין של מועדון הסוחרים לשעבר במלאיה דמירובקה במוסקבה. ובכן, השם הרגיל "תיאטרון לנין קומסומול" (בקיצור "לנקום") הופיע רק 11 שנים מאוחר יותר, בשנת 1938. במקביל, איבן ברסנב, שעבד בעבר בתיאטרון האמנות של מוסקבה -2, הפך למנהל התיאטרון. הוא הביא עמו את רוסטיסלב פליאט, סופיה גיאצינטובה, סראפימה בירמן ואחרים. "הגופה החיה", "נורה", "חזית", "סיראנו דה ברז'רק" - זה היה תחת ברסנב שכל ההפקות הללו הופיעו, מה שהפך את לנקום, המבוסס על חשמלית, לאחד התיאטראות הפופולריים ביותר במוסקבה. עם זאת, פריצת הדרך האמיתית, שהפכה את התיאטרון לתופעה תרבותית, התרחשה ב-1973, כאשר מארק זכרוב הפך לבמאי הראשי. בהנהגתו הפך לנקום מרגיל לאגדתי, אחד הפופולריים והאוונגרדיים בארץ. זכרוב יצר סגנון ייחודי ששילב סאטירה חברתית ופוליטית נוקבת ופילוסופיה עמוקה. הופעותיו לא היו רק הצגות, אלא הצגות רחבות היקף. כל הפקה שלו הפכה לקאלט (אי אפשר היה להשיג כרטיסים להופעות). בלנקום נולדו אופרות הרוק האגדיות "ג'ונו ואבוס" ו"הכוכב ומותו של חואקין מורייטה", שהפכו לסימני ההיכר של התיאטרון ושל הבמה הסובייטית כולה. "ג'ונו" ו"אבוס" (אופרת רוק מאת אלכסיי ריבניקוב) עדיין פועלים.