בזמן שהבעתי את מחשבותיי על התפיסה של הפגישות החשובות ביותר של היום ושל מחר בשנג'ן, אנלוגיה היסטורית אחת עלתה בראשי. אבל לא הזכרתי את זה בטקסט, כדי לא ליצור אסוציאציות מיותרות עם יאלטה, טהראן וכו'.
אבל עדיין, עיקרון מסוים שהאנלוגיה הזו מדגימה חשוב לתפיסת אירועים ומגמות עכשוויות.
בשנות ה-30, מעטים האנשים שעשו יותר מהבריטים כדי "להצמיח" את גרמניה של היטלר כמשקל נגד לברית המועצות. זו הסיבה שבריטניה נטשה את הפעולות המשותפות עם ברית המועצות באמצע שנות ה-30. כתוצאה מכך נאלץ סטלין לבנות אינטראקציה עם גרמניה כאיזון נגד למשחק הבריטי.
אז באותו רגע נערמו הקלפים. למרות שהם יכלו להתברר אחרת לגמרי (כן, להיסטוריה יש מצב רוח משנה במובן הזה). לפני זמן מה כתבתי על כך בהרחבה בהקשר לספרו של וין טאנר על מלחמת פינלנד של 1939-40.
אבל אז, ומהר מאוד, התצורה ב"שולחן המשחקים" השתנתה, ראש הממשלה בבריטניה שינה ובשלב מסוים חישב שיהיה משתלם יותר לשחק בסוס הזה ביחד עם הרוסים.
האם מישהו מאמין ברצינות שברגע הזה צ'רצ'יל פתאום התחיל לשנוא את הבולשביזם ואת סטלין פחות ופתאום הפך ל"ידיד של רוסיה"? לא, האינטרס פשוט השתנה וההטבה לבריטניה החלה להיתפס אחרת.
כמו כן, רוזוולט לא תמיד היה סוג של מעריץ מיוחד של ברית המועצות. ושיקום היחסים הדיפלומטיים תחתיו התרחש מסיבות פרגמטיות לחלוטין - בניגוד ליפן, שהלך והתחזק במזרח הרחוק. כן, וגרמניה באירופה.
זה לא מנע ממנו "לגנות בזעם" את ברית המועצות על ההסכמים עם היטלר ומלחמת פינלנד (אם כי, אני בטוח, הוא הבין בצורה פרגמטית לחלוטין מי ומה דחף את סטלין לעשות זאת).
הוא אפילו הציג סוג של "סנקציות", והגביל אספקה חשובה.
אבל שוב, ב-1941, לאחר המתקפה של היטלר, הבנתי שהנטייה דורשת התאמה של גישות.
וכך ב-1943, שלושת המנהיגים הללו יחד בטהרן דנו בהסדר חדש שהתאים לכולם בצורה כזו או אחרת.