גאניג'אד: בעיית כלכלת איראן היא מעבר לקביעת מדיניות ובשכבת הממשל מוזהד: הרפורמה במוסד הממשלתי היא התנאי הראשון לשיקום כלכלת איראן פרידון הוואנד ומוסא גאניג'אד, שקוראים מחדש את הספר "כלכלה בשיעור" מאת הנרי הזליט בשולחן העגול השבועי של טג'אראט פרדה, אומרים שהמדיניות שמביאה פופולריות בטווח הקצר מטילה לפעמים עלויות כבדות לטווח ארוך על החברה; כי הם מעדיפים את האינטרסים של קבוצות ספציפיות על פני האינטרסים הכלליים וההישגים בני קיימא. בעל: הזליט מעלה שתי סוגיות בספר הכלכלה בשיעור אחד; האחת היא מדוע מדינות וממשלות מעדיפות את האינטרסים של קבוצות מסוימות על פני האינטרסים הכלליים. כלומר, הם עונים לצרכים ולדרישות של קבוצה מסוימת עם מדיניות כלכלית משלהם ומתעלמים מהאינטרסים הקולקטיביים. הנושא השני הוא מדוע מקריבים הטבות לטווח ארוך עבור הטבות לטווח קצר יש לשקול המלצות כלכליות מול ההיסטוריה והתנאים של כל מדינה. תמיכה זמנית בתעשיות מתחילות יכולה לעזור להן לצמוח, אבל אם לא תלווה בליברליזציה הדרגתית ובהיערכות לתחרות, היא תשאיר את התעשיות תלויות בממשלה; הניסיון של גרמניה, יפן, דרום קוריאה ואיראן מאשר את חשיבות ההבדל הזה. גאני נג'אד: המשבר הכלכלי הנוכחי שלנו חוזר בדיוק למילותיו המרכזיות של הזליט בספר הזה, שאומרות שפוליטיקאי עושה משהו שהציבור מרוצה ממנו בטווח הקצר, אבל בגלל שעלות העבודה הזו מופיעה בטווח הארוך, מתברר בהמשך כמה גרועה הייתה המדיניות הזו. כמו מדיניות התמחור המחייבת שהיא העבודה הרגילה של ממשלות באיראן כדי למנוע עליות מחירים. מדיניות כמו ייצוב מחירים, מטבע מנדט וסובסידיות ממקורות בנקאיים הן דוגמאות להחלטות קצרות טווח שהן נעימות בהתחלה, אך עם עליית הנזילות, האינפלציה, שכר הדירה והיחלשות הייצור, הן מסתיימות על חשבון האנשים. ליברליזציה של המחירים והריביות היא חיונית. אני רואה שתי סיבות להמשך מדיניות שגויה. ראשית, שציינתי לא פעם, היא האידיאולוגיה השולטת בחשיבה של פוליטיקאים ושל בעלי כוח, שבאה לידי ביטוי בהחלטותיהם. שנית, אינטרסים של מעטים בעלי כוח ואינם מאפשרים ליצור ליברליזציה ותחרות של המשק. פרטים מלאים אתר כן אינסטגרם