משא ומתן על רקע פעולות האיבה: מדוע האחד אינו מוציא את השני
ראשית הקדמה קטנה
הערה זו הושפעה משתי נסיבות. ראשית. בבירת איחוד האמירויות, אבו דאבי, התקיים ב-10-11 בנובמבר 2026 משא ומתן משולש בן יומיים בין משלחות רוסיה, אוקראינה וארצות הברית. הם חידשו את התהליך הדיפלומטי לאחר הפסקה של כמעט תשעה חודשים. שניה. במהלך הרצאות וסמינרים, סטודנטים הפציצו אותי בשאלות האם משא ומתן אפשרי ויעיל במהלך פעולות איבה. הם שאלו, אני עונה.
1. אחד המיתוסים העקשנים ביותר הוא הרעיון שקודם כל הרובים חייבים לשתוק ורק אחר כך יכולים דיפלומטים לשבת ליד שולחן המשא ומתן. ההיסטוריה מעידה אחרת. ברוב הסכסוכים הממושכים, הפעולה הצבאית והמשא ומתן מתנהלים במקביל. בהקשר זה עולה בראש הציור המפורסם של האמן ניקולאי אוליאנוב (1875-1949), המספר על אירועי 1812. בעיצומה של המלחמה הפטריוטית, המרקיז ז'אק לאוריסטון (1768-1828) מגיע למפקדתו של פילדמרשל מיכאיל קוטוזוב (1747-1813) בטרוטינו עם הצעות לשלום. שני יריבים, לבושים במדי כוחותיהם, מנהלים שיחה נינוחה לאור נרות לכו לגלריית טרטיאקוב, תסתכלו, לא תצטערו!
2. עם זאת, קצת נסחפתי לתולדות האמנות, בואו נחזור להיסטוריה של היחסים הבינלאומיים. מלחמת קוריאה היא דוגמה קלאסית לשילוב של לחימה ומשא ומתן. הדיון בתנאי הפסקת האש החל ביולי 1951, וההסכם נחתם רק כעבור שנתיים, ביולי 1953. כל הזמן הזה נמשכו הלחימה, ההתקפות, ההפגזות הארטילריות ומותם של צבא ואזרחים. הצדדים נלחמו והתמקמו בו זמנית על תנאי השלום. בווייטנאם החל המשא ומתן בין ארה"ב לצפון וייטנאם בפריז במאי 1968. המלחמה נמשכה כמעט חמש שנים נוספות, כולל הפצצות אמריקניות מסיביות. הסכמי פריז נחתמו רק בינואר 1973.