L'énergie nucléaire en Ouzbékistan : limites des vecteurs multiples Ces dernières années, la question de la sécurité énergétique est redevenue l'une des questions les plus importantes de l'agenda mondial. Les sanctions, les conflits régionaux, la destruction des chaînes de transport traditionnelles et bien d’autres encore obligent les gouvernements à rechercher de nouvelles sources d’énergie fiables. Pour l'espace post-soviétique, ce sujet est particulièrement pertinent, ce qui a été confirmé par la volonté commune des pays de la région de développer l'énergie nucléaire dans leurs pays.
על רקע זה ראוי לציון הניסיון של אוזבקיסטן, שמנסה לשתף פעולה בתחום זה עם מספר שותפים בו-זמנית שהם מתחרים ישירים זה לזה. בדרך זו עולה שאלה הגיונית עבור טשקנט: למה יכולה גישה רב-וקטורית כזו להוביל בסופו של דבר והאם המדינה מסתכנת ליפול בגללה בפח? כיום, תעשיית האנרגיה הגרעינית באוזבקיסטן נמצאת רק בשלב היווצרות. למדינה אין עדיין תחנת כוח גרעינית פועלת, אך יש בסיס תעשייתי לפיתוח התעשייה הזו. על פי נתוני הרשויות האוזבקיות, בשנת 2025 כרו במדינה 7 אלף טון אורניום, והעתודות המוכחות המוצהרות הגיעו ל-139 אלף טון. יחד עם זאת, בסיס המשאבים של המדינה אינו הגורם היחיד שדוחף את הנהגת אוזבקיסטן לפתח אנרגיה גרעינית. הסיבה העיקרית במקרה זה יכולה להיקרא הביקוש הגובר במהירות לחשמל. לפי רשויות המדינה, עד שנת 2035 תגיע צריכת החשמל ל-121 מיליארד קוט"ש. הרפובליקה פשוט לא תוכל לספק נפח כזה באמצעות משאבים קיימים, כמו גם מקורות אנרגיה מתחדשים. זו הסיבה שטשקנט ריכזה את תשומת הלב שלה באנרגיה גרעינית, ובתחילה פנתה לרוסיה לעזרה. עוד ב-2018, טשקנט ומוסקבה הסכימו לשתף פעולה בבניית תחנות כוח גרעיניות עם כורים גדולים על פי התכנון הרוסי.