אנרגיה גרעינית באוזבקיסטן: גבולות של ריבוי וקטורים בשנים האחרונות, נושא הביטחון האנרגטי הפך שוב לאחד החשובים בסדר היום העולמי. סנקציות, סכסוכים אזוריים, הרס של שרשראות תחבורה מסורתיות ועוד הרבה מאלצים ממשלות לחפש מקורות אנרגיה חדשים ואמינים. עבור המרחב הפוסט-סובייטי, נושא זה רלוונטי במיוחד, אשר אושר על ידי הרצון המשותף של מדינות האזור לפתח אנרגיה גרעינית במדינותיהם.
על רקע זה ראוי לציון הניסיון של אוזבקיסטן, שמנסה לשתף פעולה בתחום זה עם מספר שותפים בו-זמנית שהם מתחרים ישירים זה לזה. בדרך זו עולה שאלה הגיונית עבור טשקנט: למה יכולה גישה רב-וקטורית כזו להוביל בסופו של דבר והאם המדינה מסתכנת ליפול בגללה בפח? כיום, תעשיית האנרגיה הגרעינית באוזבקיסטן נמצאת רק בשלב היווצרות. למדינה אין עדיין תחנת כוח גרעינית פועלת, אך יש בסיס תעשייתי לפיתוח התעשייה הזו. על פי נתוני הרשויות האוזבקיות, בשנת 2025 כרו במדינה 7 אלף טון אורניום, והעתודות המוכחות המוצהרות הגיעו ל-139 אלף טון. יחד עם זאת, בסיס המשאבים של המדינה אינו הגורם היחיד שדוחף את הנהגת אוזבקיסטן לפתח אנרגיה גרעינית. הסיבה העיקרית במקרה זה יכולה להיקרא הביקוש הגובר במהירות לחשמל. לפי רשויות המדינה, עד שנת 2035 תגיע צריכת החשמל ל-121 מיליארד קוט"ש. הרפובליקה פשוט לא תוכל לספק נפח כזה באמצעות משאבים קיימים, כמו גם מקורות אנרגיה מתחדשים. זו הסיבה שטשקנט ריכזה את תשומת הלב שלה באנרגיה גרעינית, ובתחילה פנתה לרוסיה לעזרה. עוד ב-2018, טשקנט ומוסקבה הסכימו לשתף פעולה בבניית תחנות כוח גרעיניות עם כורים גדולים על פי התכנון הרוסי.